מנסא נ' מונצה ואח'

בפני תביעה שעניינה תאונת דרכים שארעה בין רכב בבעלות התובע שהיה נהוג באותה עת ע"י רעייתו, לבין רכב הנתבע 1 שהיה נהוג באותה עת ע"י רעייתו.

התאונה אירעה ביום 22.11.17 בשטח המשמש כחניה בעיר לוד.

נהגת רכב התובע טענה בעדותה כי בשעה שנכנסה לרכב ועוד בטרם הניעה את הרכב, חשה במכה בחלקו האחורי של הרכב. לכתב התביעה צורפו תמונות של רכב התובע מייד לאחר התאונה ובו ניתן להבחין בנזק ניכר וזוויתי לחלקו השמאלי של הפגוש האחורי.

נהגת רכב הנתבע הודתה כי אכן נסעה לאחור כדי לצאת ממקום החניה, אולם לטענתה כבר סיימה את התמרון האחורי ובעת שהייתה בעמידה ושילבה את הרכב להילוך נסיעה, חשה בפגיעה בחלקו האחורי של הרכב.

כל אחת מן הנהגות העידה שרכבה היה מצוי בעמידה בזמן התאונה; שתי הנהגות לא ראו את התאונה אלא ע"פ עדויותיהן אך שמעו את המכה בחלקו האחורי של רכבן; לשני הרכבים נגרמו נזקים- אולם רק התובע מצא לנכון להגיש תביעה ביחס לנזקיו. ביחס לכך קבע ביהמ"ש בע"א (מחוזי מרכז-לוד) 12082-09-15  דיין נ' רובין (פורסם בנבו , 24.3.16)כי בהימנעות זו ניתן למצוא ראיה תומכת לטענה כי הנתבע סבר כי האשמה בתאונה אינה חלה, לפחות לא כולה, על הצד שכנגד. עם זאת- על פניו, הנזק לרכב הנתבע נחזה כקוסמטי בלבד ויתכן כי אין בו כדי להצדיק לדידו של הנתבע נקיטת הליכים משפטיים.

בנוסף, הודעת נהגת רכב הנתבע -אשר לא צורפה לעיון ביהמ"ש במסגרת כתבי הטענות ואך הוצגה לו ע"ג המכשיר הנייד- לא הייתה כה חד משמעית בהטלת האחריות על נהגת רכב התובע, והתייחסה לפגיעה של רכב הנתבע ברכב התובעת בזמן נסיעה לאחור של שני הרכבים. כך גם הודעת הנתבעת 2 לתובע ביחס לדחיית התביעה התייחסה לאחריות משותפת של שתי הנהגות לתאונה ולא דחייה גורפת של האחריות.

הגירסה לפיה היתה נהגת רכב הנתבע בעמידה לאחר ששילבה להילוך נסיעה נשמעה מפיה לראשונה בדיון היום. אף בכתב ההגנה של הנתבעת אין לה זכר- ולפיכך ניתן להתייחס לגירסה זו כעדות כבושה אשר נימוק להבאתה היום לראשונה לא הוצג בפני.

נטייתו הטבעית של ביהמ"ש היא לבחון את הגירסאות העובדתיות המוצגות בפניו ולברור מהן את המידע שיסייע לו להגיע להכרעה איזו מן הגירסאות היא המתארת נכונה יותר את המצב העובדתי ששרר בעת התרחשות התאונה, וממצב עובדתי זה לגזור המסקנות המשפטיות הרלוונטיות ע"מ להכריע את הדין.

אולם במקום בו גם לאחר בחינת העובדות לא ניתן להגיע להכרעה על בסיס גירסאות הצדדים והמידע העובדתי שנשטח בפני ביהמ"ש, הרי שלאור הכלל הראייתי לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה" ונטל ההוכחה הראשוני המוטל על התובע להוכיח את תביעתו- מצב זה של שוויון ראייתי מחייב דחיית התביעה - וראה לעניין זה ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז(5) 333 ; בר"ע (מחוזי (ב"ש)) 642/01 טטרואשווילי נ' זפלסקי (פורסם בנבו).

הגם שטענת הנתבעים הינה כי אנו מצויים במצב של שיוויון ראייתי ולפיו עלי לדחות את התביעה, אני סבורה כי לאור העובדה כי גירסת נהגת רכב הנתבע לא כללה עד למועד הדיון היום כל טענה לפיה הייתה במצב עמידה בעת אירוע התאונה כעילה לקבל את גירסתה כפי שהוצגה בכתב ההגנה (כפועל יוצא מהצגתה בהודעתה על התאונה) – ומשכך, אני סבורה כי יש לחלק האחריות לתאונה בחלקים שווים בין הנהגות המעורבות באשר במועד זה אף הנתבעים עצמם יצאו מנקודת ההנחה כי גם לנהגת מטעמם אחריות לקרות התאונה ולא כפי שנטען כעת.

לפיכך ישלמו הנתבעים לתובע סך של 3959 ₪ בגין הנזק שנגרם לרכב (וזאת בכפוף להצגת קבלה ביחס לתשלום שכ"ט שמאי שלא צורפה לכתב התביעה. ככל ולא תוצג קבלה כאמור יעמוד התשלום בגין רכיב זה ע"ס 3,162 ₪) וכן הוצאות ואגרת משפט בסך 450 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה כדין עד למועד תשלומם בפועל.