ת"ק 46976-02-16 זמיר נ' עיריית חיפה

1. לפניי תביעה כספית על סך 30,626 ₪. סכום התביעה מורכב משכ"ט אותו שילמה התובעת לב"כ בערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בסך של 2,626 ₪ ו 28,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש ופגיעה בתדמית בגין הטלת עיקול על חשבון הבנק של התובעת במסגרת הליכי גבייה מנהלית של דו"חות חניה.

2.התובעת מתגוררת עם משפחתה ברחוב --------. לטענת התובעת שלא נסתרה היא מחזיקה בתו חניה לתושב מאז שנת 2002. ביום 24.8.13 החליפה התובעת את רכבה הקודם ברכב אחר מסוג סקודה מ.ר. 5292312. ביום הרכישה של הרכב החדש פנתה התובעת בפקס למנהל אגף הפיקוח העירוני במחלקת החניה של עיריית חיפה וביקשה תו חניה חדש וכן מסירת הודעה לפקחים באזור. לטענת התובעת, הנתמכת בנוסח הפניה , צירפה התובעת לפניה חוזה רכישה של הרכב החדש, רישיון רכב וצילום תעודת זהות כולל ספח. לפי נתוני עירית חיפה כאמור במוצג נ/1, אשר צורף גם כנספח לכתב הערעור שהגישה התובעת לבית המשפט המחוזי (מוצג ת/1), עירית חיפה קיבלה רק את הפניה עצמה של התובעת ללא המצורפים.

3. בתקופה מיום 11.10.13 עד ליום 30.12.13 רשמו פקחים של עירית חיפה לתובעת 20 דוחות חניה בגין חניה ברחוב ------ מבית מס' --- ועד בית מס' --. אחד מאותם עשרים דוחות הוא בסכום מקורי של 250 ₪ והאחרים בסכום מקורי של 100 ₪.

4.התובעת טוענת כי פנתה שוב ושוב לעירית חיפה כדי לברר מדוע לא נמסר לה תו חניה אזורי ומדוע לא מפסיקים לרשום לה דוחות חניה. התובעת טוענת כי אישרה טלפונית את המסמכים ששלחה בפקס אבל לא עלה בידה להציג אישור המתעד כי המסמכים שנשלחו בפקס הגיעו ליעדם. התובעת טענה כי כל האישורים מצויים בתיק הערעור אותו הגישה לבהמ"ש המחוזי באמצעות באת כוחה. לבקשת התובעת נערכה בדיקה במהלך הדיון בתיק בהמ"ש המחוזי ולא נמצא כי צורף כל אישור שכזה להודעת הערעור.

5. התובעת טוענת כי הציבה שלט אותו הכינה בעצמה בחזית הרכב במסגרתו ביקשה לא לתת לה דוחות כיוון שהיא גרה במקום וזכאית לתו חניה אזורי. התובעת העידה כי ייתכן שהשלט הזה לא הונח בחזית הרכב כל הזמן כיוון שהיא לא היחידה שמשתמשת ברכב וכיוון שהיתה טרודה בטיפול בבתה . בעדותה היום לא ידעה התובעת לומר כי לא קיבלה דוחות כאשר השלט הוצב בחזית הרכב. נציגת הנתבעת הגישה במהלך הדיון צילום של השלט כפי שבוצע על ידי פקח, אשר כולל לטענתה רק את שמה של התובעת ומספר תעודת הזהות שלה.

6.ביום 27.8.13 אושפזה בתה של התובעת בבית חולים. הבת שוחררה מבית החולים ביום 1.9.13. התובעת טוענת כי גם לאחר השחרור הייתה הבת בהשגחה צמודה של הוריה במשך חודש. במצב דברים שכזה התובעת נאלצה להקדיש את זמנה לטיפול בבת, תוך שהיא ממתינה לקבלת תו החניה בדואר רשום. התובעת מסבירה כי הסתמכה על כך שאין מחלוקת כי פנייתה לעיריה מיום 24.8.13 התקבלה והדבר יביא לביטול הדוחות שקיבלה. כאשר התברר לתובעת כי הדוחות לא מתבטלים , התייצב בעלה של התובעת במחלקת החניה בתחילת חודש ינואר 2014 וקיבל את תו החניה.

7.במהלך הדיון שהתקיים היום הוגש מכתב של בעלה של התובעת, שהתקבל אצל הנתבעת ביום 4.2.14 (מוצג נ/3). במכתב זה כותב בעלה של התובעת בכתב יד כי לאחרונה החליף רכב ולא יכול היה להתפנות כדי להגיע לעירייה ולבקש תו חניה חלופי. בעלה של התובעת מלין על כך נרשמו 20 דוחות למרות שלט ברור שהוצב בתוך הרכב ומבקש לבטל את הדוחות.

8.עיון במכתב מיום 28.7.15, אשר צורף לכתב הערעור , מלמד כי אין מחלוקת שהתובעת שלחה לנתבעת מכתב נוסף בנוגע לדוחות ביום 26.8.14. מכתב זה נענה לאחר אחד עשר חודשים בצירוף התייחסות ספציפית לשלושה דוחות.

9.כאשר ראתה התובעת כי הליכי הגבייה המנהלית נגדה נמשכים ובמסגרתם הוטל עיקול על החשבון בנק שלה, פנתה התובעת לבית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה להישפט בנוגע לדוחות מיום 29.7.15. הבקשה הועברה לתגובת העיריה, אשר התנגדה להארכת המועד. ביום 29.10.15 החליט בית המשפט לעניינים מקומיים לדחות את הבקשה להארכת המועד משום שהיה על התובעת להגיש את הבקשה במועדים הקבועים בחוק ולא לאחר שנים.