אלי ואח' נ' בהירי דואני

התובעים רכשו מהנתבע רכב, יד 2, מסוג לקסוס תמורת 80,000 ₪.

לדברי התובעת הקשר נעשה עם הנתבע באמצעות שכן שהציג את הנתבע כאדם אמין ונושא משרה בכירה. התובע 1 יצא לנסיעת נסיון ברכב המדובר ביחד עם הנתבע, והנתבע אמר להם כי המדובר ברכב "חדש" ולאחרונה הוא תיקן את הבלמים. עוד לדברי התובעים, הם השלימו את העיסקה מבלי שלקחו את הרכב לבדיקה במכון מאחר והאמינו לדברי הנתבע שהרכב תקין. התובעים נסעו ברכב כחודש ימים ואז הוא החל להשמיע רעשים נדלקה נורה וכן נעצר ונכבה תוך כדי נסיעה לאחור. התובעים לקחו את הרכב לבדיקה במוסך לקסוס אז התברר להם כי הרכב לא נבדק מאז שנת 2013 ובסמוך ולפני המכירה היתה לרכב תקלה זהה לזו שאירעה להם אלא שהתובע לא טרח ולא עדכן אותם בגין תקלה זו. התובעים דורשים מהנתבעים לשלם להם סך של 26,000 ₪ עבור תיקון הרכב וסך 2,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

הנתבע מצדו מכחיש את המיוחס לו בכתב התביעה. לטענתו לא היה לו מושג כי לרכב תקלה כלשהי וממילא הוא לא הסתיר אף פרט מהותי. לטענתו כמה חודשים לפני מכירת הרכב סיפרה לו רעייתו שנהגה אז ברכב כי נדלקה נורה ברכב או אז לקח את הרכב למוסך לקסוס שם נאמר לו כי לא זיהו תקלה כלשהי וממילא ככל שתחזור הבעיה הפנתה אותו אל המוסך המרכזי בתל אביב. אלא, שמאז ועד מכירת הרכב הרכב המשיך בנסיעות ושום נורה לא נדלקה וממילא לא היה בגין מה לדווח. הנתבע הציע לתובע במפורש לקחת את הרכב לבדיקה במכון מוסמך, והוא סירב. עוד טען הנתבע כי הוא עדכן את התובעים באיזה מוסך הרכב טופל.

עוד מספר נתבע זה כי בעת נסיעת המבחן שערכו עמו התובעים טען התובע 1 כי הוא מרגיש רעידות, אך הוא בחר להתעלם מהן שכן לדבריו מדובר ב"רג'קטורים" שאותם יש לנקות. לדבריו של הנתבע גם הבלמים היו תקינים לחלוטין במועד מכירת הרכב.

לאחר שקראתי את כתבי הטענות ונספחיהם ושמעתי את עדויות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להדחות.

לא היתה מחלוקת כי הרכב נרכש ע"י התובעים מאת הנתבעים תמורת סך של 80,000 ₪, בעוד במחיר המחירון היה 100,000 ש"ח. כמו כן, לא היתה מחלוקת כי הרכב משנת 2008 וגמע לנסוע 145,000 ק"מ. כמו כן לא היתה מחלוקת כי הוצע לתובעים לקחת את הרכב לבדיקה במכון אולם הם סרבו לעשות זאת. עוד לא היתה מחלוקת כי הרכב היה בחזקת התובעים כחודש ימים לפני החלו להישמע רעשים כל שהם. [עמוד 1 לפרוטוקול שורה שלישית].

התרשמתי לחיוב באופן בלתי אמצעי מעדותו של הנתבע ואני מקבלת את גרסתו לפיה לא ידע וממילא לא הסתיר מהנתבעים פרט מהותי כלשהו באשר למצבו של הרכב. אני מקבלת את גרסתו לפיה הרכב מעולם לא נעצר ונכבה תוך כדי נסיעה. זאת ועוד אני מקלבת את גרסת הנתבע לפיה מאז אותה נורה שנדלקה בהמשך לדיווח רעייתו מעולם לא היתה כל אינדיקציה נוספת בעניין זה, כי הרכב לא נדרש לטיפול נוסף וממילא כי לא היה בהתאם לכך, על מה לדווח. שמעתי את עדות התובעים ואינני מקבלת את דבריהם כי "הוסתרו" מהם פרטים מהותיים. התובעים מודים כי הנתבע הציע להם לקחת את הרכב למכון והם לא עשו זאת אלא סמכו על היותו בעל משרה רמה. אני מקבלת את גרסת הנתבע לפיה התובע בחר לאבחן את הבעיה בעצמו וקבע כי מדובר בתקלה בריג'קטורים. בהקשר זה יצוין כי אישרו שבמהלך נסיעת המבחן הרגיש התובע רעידות. במצב דברים שכזה הדעת נותנת כי היו התובעים צריכים לקחת את הרכב לבדיקה לוודא כי אכן מדובר "באבחון" נכון של התקלה.

זאת ועוד, נתתי את דעתי לכך כי המדובר ברכב ישן, שמע עד למועד המכירה כ- 145,000 ק"מ, ורכב כזה – מטבע הדברים – עברה במשך השנים תיקונים וטיפולים שונים וממילא תקלות עשויים לקרות בו.

עיינתי ב"היסטוריה" של התיקונים והטיפולים ברכב, וכולם נראים להיות טיפולים ותיקונים שונים שוטפים שנוצרו מבלאי רגיל של רכב ולא מאיזה שהוא פגם "מהותי" מעבר שהיה מקום לגלותו במיוחד לתובעים. דוקא דף "הסיטוריה" זה מראה כי לאורך כל התקופה הרכב טופל כהלכה ונעשו בה כל התיקונים הדרושים, דבר התומך בעדות הנתבע כי הרכב היה תקין.

יצויין כי התובעים עצמם נסעו ברכב כחודש ימים אחרי הרכישה מבלי שהרגישו דבר הראוי לציון, ובהחלט יתכן כי הבלמים שבקו חיים – למזלם הרע - אחרי שרכשו את הרכב.

בנסיבות אלה לא מאתי כי יש הנתבע הסתיר מידע מהותי כלשהו מהתובעים וממילא כי יש להטיל עליו אחריות בגין הליקויים שנגלו ברכב אצל התובעים לאחר רכישתו.