ת"ק 46787-03-16 רגב נ' אגודת הפועל רמת גן גבעתיים ואח'

רקע 

בפני תביעה שהוגשה בהליך תביעות קטנות על ידי מר בועז רגב (להלן: "התובע") נגד אגודת הפועל רמת גן גבעתיים (להלן: הנתבעת 1), ד"ר יוליאן גולדפדר שהינו מנהל האגודה (להלן: הנתבע 2), אריק שפירא שהינו מאמן קבוצת בוגרי האגודה (להלן: הנתבע 3), ובני קמינר שניהל את העמותה במשך 40 שנה (להלן: הנתבע 4).

מכתב התביעה עולה כי התובע העביר אימוני כדור יד בקבוצת הילדים של הנתבעת 1, ולטענתו לא שולם לו שכר בגין עבודתו במשך 5 חודשים, החל מפברואר 2015 ועד לחודש יוני 2015.

לאחר מס' פניות לגורמים שונים וביניהם המזכירות והנתבע 2, נאמר לו כי היחיד שהינו בעל גישה לחשבון ביה"ס לכדוריד הינו הנתבע 3 אשר מצבו הרפואי לא היה שפיר באותה תקופה, ולכן התשלום מתעכב. לימים פרש הנתבע 3 מניהול האגודה.

לעומת זאת לא מצוי בתיק האלקטרוני כתב הגנה. הנתבעים טענו שהגישו כתב הגנה, ואף הציגו העתק (לא חתום) של כתב הגנה לבית המשפט, אך אין לכך זכר בתיק בית המשפט וגם התובע לא קיבל העתק כתב ההגנה.

הדיון בפני

הדיון התקיים ביום 15.9.16, בו נכחו הצדדים בתיק, ובנוסף התייצב יועצה המשפטי של האגודה, עוה"ד ארגמן אך הובהר לו שבהליך בו הוגשה התביעה הוא אינו רשאי לטעון בשם מי מהנתבעים. התובע חזר על האמור בכתב התביעה, והציג לעיני ביהמ"ש פנקס חשבוניות אשר שימש אותו להוצאת חשבוניות לנתבעת בסך של 2,500 ₪ במשך תקופה ארוכה.

הנתבע 2 מנגד טען כי הכסף לא הועבר לתובע מאחר כי עליו - וזאת על פי הנהוג במסגרות ספורט דומות - לגבות את הכסף מהמשתתפים בחוג לפקודת האגודה ולאחר מכן האגודה מעבירה את הכספים המגיעים אליו ומשלא עשה זאת כספו לא שולם לו. הנתבע 3 טען כי ראוי היה שהאגודה תחשב את שכרו של התובע לפי כמות הילדים אשר משתתפים במשחקי הכדוריד, ולא לפי סכום גלובאלי של 2,500 ₪- כפי שנהוג. ברם, השתמש התובע בכוחו על מנת לסחוט את האגודה, מה גם שהתנהג בצורה רשלנית וכושלת באשר לארגון התלמידים וגביית הכספים. הנתבע 4 טען כי יש לדחות את התביעה נגדו, מאחר ובהיותו מאמן הקבוצה הבוגרת של האגודה, אין בינו לבין התביעה דבר. לאחר מכן היה זה תורו של התובע להגיב, ובתשובתו התרעם בנוגע לטענות ההגנה. לאחר מבט נוסף בחשבוניות שהוצאו לנתבעת 1, הודה התובע כי השיק על סך של 5,460 ₪ מיום 1.7.15 שולם לו.

בנוסף ההגנה הדגישה כי הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית הדין לעבודה, ועל כן יש למחוק את התביעה ולחייב בהוצאות משפט.

לאחר דין ודברים בין הצדדים, והתייעצות עם ידיד ביהמ"ש, ראיתי לנכון לנסות להביא את הצדדים לפשרה בבחינת "אין הנזק שווה בצר המלך", אך התובע ביקש מביהמ"ש, לפעול בבחינת "ייקוב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמ' ב').

דיון והכרעה

התלבטתי בקשר לטענת ההגנה לפיה יש לראות בתובע כעובד של הנתבעת 1. יתכן בהחלט שגם ללא תלושים התובע נחשב ל"עובד" כהגדרתו, ואז הסמכות העניינית לדון בסכסוך נתונה (גם לעניין סיווג התובע כעובד אם לאו) לבית הדין האזורי לעבודה בהתאם למבחנים אשר הטביעה הפסיקה לקביעת יחסי עובד מעביד (ראו בג"צ 123/81 אלקטרה (ישראל) בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'). אך בסופו של דבר כיוון שלא הוגשה בקשת סילוק על הסף מסודרת וכיוון שמדובר בתיק קטן וראוי לסיימו בשלב מקדמי זה ולא להוסיף הוצאות לצדדים ועומס נוסף על בית הדין לעבודה, החלטתי לדון בו לגופו של עניין.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי במסמכים שצורפו, ובפרוטוקול הדיון, ומשלא הוכחשה העובדה כי התובע העביר אימונים בשירות הנתבעת, סבורני כי יש להעדיף את גרסת התביעה. משהסכימה הנתבעת 1, ע"י הנתבע 3, בהיותו מנהל האגודה לשלם באופן גלובאלי לתובע סך של 2,500 ₪ בכל חודש, ללא נפקא מינה לימי עבודה או מספר הילדים המשתתפים בחוג, מהווה הסכמה זו חוזה מחייב בין הצדדים.

באשר לטענת ההגנה כי היה עליה לשלם לפי היקף כיתת התלמידים והפעילות וכי בתחילת הדרך היו לתובע כמות של 40 תלמידים ובהמשך הדרך הכמות ירדה לפחות מחצי מכך, ייתכן כי טענה זו מוצדקת, אך משפטית- הינה חסרת משמעות.

נראה כי בשפתם הלא מקצועית ניסו הנתבעים להגיד כי החוזה שנכרת בין הצדדים הינו "טעות בכדאיות העיסקה", כהגדרתו בחוק החוזים.