ת"ק 46283-05-13 זילברשטיין ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

בפני תביעה ותביעה שכנגד, אשר עניינן תשלום נזקי רכוש, שנגרמו לרכב התובע מסוג מיצובישי כריזמה, שנת ייצור 1998, בו נהג התובע, ולרכב הנתבעת 2 מסוג פיג'ו, שנת ייצור 1998, בו נהגה הנתבעת 2, בעטיה של תאונת דרכים מיום 18.4.13 (להלן: "התאונה"). בהחלטתי מיום 2.11.14 הצעתי לצדדים הצעה לסילוק מלוא המחלוקות ביניהם, בדרך של פשרה ומבלי להודות בטענות. לצערי, לא הצדדים לא הסכימו להצעה האמורה. הגיעה אפוא העת לפסוק את הדין. לשם הנוחות, יכונו בעלי הדין לאורך פסק הדין, בהתאם למעמדם בתיק העיקרי, אף כשההתייחסות תהא גם לתביעה שכנגד.

כיצד התרחשה התאונה?

בהתאם לטענות התובע, כפי שהועלו בכתב התביעה, וכפי שהועלו בדיונים שנערכו לפני, התאונה התרחשה עת התכוון התובע לעצור את רכבו בימין הדרך. לאחר שהביט במראה והבחין כי הכביש פנוי, החל התובע בפניה ימינה. לפתע הגיח רכב הנתבעת 2 במהירות מופרזת, כאשר הנתבעת 2 אינה מצייתת לתמרור "תן זכות קדימה" המוצב בכיוון נסיעתה, ואינה שמה ליבה לפס הלבן המסומן לרוחב הכביש, המתריע גם הוא על מתן זכות קדימה, בעת ההשתלבות. וזו עדותו של התובע בבית המשפט:

"נסעתי עם אשתי ביום 18.4.13 יחד עם חברתנו תיירת מחו"ל, הגענו לירושלים נכנסנו בכניסה הראשית רצינו לעצור, הסתכלתי במראה לא היה אף אחד, רציתי לפנות ימינה, קיבלתי מכה חזקה מאחור שהאוטו הסתובב. רצינו לדבר עם האישה אבל היא דיברה בטלפון ולא רצתה לדבר אתנו. יש פס המורה לנהגת לתת זכות קדימה, התאונה קרתה איפה שמסומן. אני מראה תמונת נזק של הרכב שלה וגם תמונת נזק שלי".

עדותו של התובע נתמכה בעדות אשתו, הגב' אנג'לה זילברשטיין.

בהתאם לטענות הנתבעות, כפי שהועלו בכתב התביעה, וכפי שהועלו בדיונים שנערכו לפני, התאונה התרחשה עת עצרה הנתבעת 2 את רכבה לאורך הפס הלבן המוצב בכיוון נסיעתה. לאחר שעיני הנתבעת 2 ראו כי אין כל סכנה והכביש פנוי, המשיכה הנתבעת 2 בנסיעה ולפתע חשה מכה ברכבה. לטענת הנתבעת 2, רכב התובע סטה מנתיבו כאשר הוא מבצע עבירת תנועה וחוצה את הפס הלבן המוצב לרוחב הכביש. אציין, כי רכב הנתבעת 2 הוכרז כאובדן מוחלט לאחר התאונה. וזו עדותה של הנתבעת 2 בבית המשפט:

"יש פס לבן שאומר שאסור לעבור. אני נוסעת ברחוב הרצל לכיוון העבודה מזה 30 שנה וזו הדרך הקבועה שלי. אני עוצרת רואה שהכל פנוי, ממשיכה בנסיעה פתאום שומעת מכה והרכב שלו היה פה מחניון אגד, הוא לא יכול לחזור ברוורס כדי לחנות איפה שהוא עומד, אין מציאות של לחזור לאחור. אם הוא עבר נתיב כלומר הוא עובר את הפס ועבירת תנועה כדי לעבור לנתיב שלי. הפס הזה הוא הפס הלבן לאורך הכביש. יש פה חניון של אגד גדול. זה האוטו שלו, לאחר התאונה הוא אומר. אין מצב שהוא נסע אחורה בכדי לחנות, זה כביש סואן ת"א ירושלים".

דיון והכרעה

נערכו לפני שתי ישיבות הוכחות (6.2.14 ו- 1.10.14), במהלכן נשמעו, בין היתר, עדויות הנהגים המעורבים. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, אשר הדגימו כל אחד את לגרסתו, כיצד התרחשה התאונה, הקשבתי קשר רב לצדדים, עיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט, אני קובעת כי דין התביעה העיקרית ודין התביעה שכנגד להידחות. להלן הנמקה קצרה ותמציתית, בהתאם לתקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז- 1976, למסקנתי זו:

ניתוח חומר הראיות מלמד, כי רכב התובע סטה מנתיב הנסיעה על מנת לחנות בימין הדרך. בעת שסטה מנתיבו נפגע על ידי רכב הנתבעת 2. עיון במוקד הנזק ברכב התובע מעלה כי רכבו נפגע בצדו הימני האחורי. מיקום הפגיעה מחזק את מסקנתי לפיה מדובר בפגיעה שהינה תולדה של מעבר מנתיב לנתיב. אין מדובר לטעמי בפגיעת חזית-אחור קלאסית. אני סבורה אפוא כי התובע אחראי לקרות התאונה משום שהתפרץ לנתיב הנסיעה של רכב הנתבעת 2. תקנה 40 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת, לאמור: "לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון". נראה מחומר הראיות כי התובע לא נקט במשנה זהירות, טרם החליט לעבור מנתיב הנסיעה שלו אל נתיב ימין, שהוא נתיב השתלבות ולא נתיב נסיעה רגיל. גם על הנתבעת 2 רובצת אחריות לקרות התאונה. מבט חטוף אל עבר הנזקים שנגרמו לרכבה, מלמד כי הנתבעת 2 נהגה במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך. מסתבר כי הנזקים האמורים נגרמו כתוצאה מנהיגה במהירות מופרזת, ואין נפקא מינה לעובדה כי מדובר ברכב ישן. זאת ועוד, הנתבעת 2 העידה כי היא נוסעת בדרך זו לעבודתה במשך 30 שנה. על כן יש להניח כי הנהג הסביר, בטרם חוצה הוא צומת סואן כדלקמן, ישים ליבו למתרחש ויאט לפני תמרור מתן זכות קדימה, כשם שמורה התמרור המוצב בכיוון נסיעתו. לא זו בלבד אלא שבנוסף לתמרור דנן, ישנו קו עצירה לרוחב הכביש, אך מסיבה שאינני מבינה, נראה כי הנתבעת 2 התעלמה ממנו.