עץ קרס על הרכב, עיריית בת ים תשלם 18 אלף

בפניי מונחת תביעה כספית בסך 30,470 ₪ בהליך תביעות קטנות.

רקע וטענות הצדדים

ביום 03.01.13 רכשה התובעת, גב' סבטלנה גלוזמן (להלן: "התובעת") רכב מסוג הונדה נושא מספר רישוי 97-393-50 (להלן: "הרכב"). בלילה גשום וסוער שבין 06.01.13 ובין 07.01.13 קרס ענף עץ על רכב התובעת אשר חנה תחת ביתה ברחוב הנביאים בעיר בת ים, וגרם לנזקים אשר פורטו בכתב טענותיה. תביעתה הוגשה כנגד עריית בת ים (להלן: "הנתבעת") בהיותה הרשות המוניציפאלית אשר מחובתה להשגיח כי העצים אשר ברשותה לא יהוו סכנה לגוף ולרכוש של תושביה.

בדיון אשר התקיים ביום 24.08.14 ביקשה התובעת להיות מיוצגת במסגרת ההליך.

את בקשתה נימקה התובעת בכך שהיא חשה בקשיי התבטאות. בהתאם לסעיף 63(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, הייצוג על ידי עורך דין בהליך תביעות קטנות ייעשה ברשות בית המשפט ומטעמים שיירשמו. בענייננו סברתי כי טעמים מיוחדים אכן מתקיימים, אולם על מנת ליצור שוויון בין הצדדים ולמנוע ייתרון דיוני של אחד הצדדים, התרתי בהחלטתי מהמועד הנ"ל כי אף הנתבעת זכאית להיות מיוצגת על ידי עורך דין.

דיון ההוכחות, אשר במסגרתו היו שני הצדדים מיוצגים, התקיים ביום 02.09.14. באותו יום העידה התובעת ומעסיקה מר יוסי בן שטרית (להלן: "מר בן שטרית"), ובאי כוח הצדדים סיכמו את טענותיהם.

ב"כ התובעת המלומדת טענה כי האחריות לביצוע מעקב תקופתי של העצים אשר ברשותה, כי הם תקינים ואינם מהווים מפגע, רובצת על הנתבעת. הנתבעת לא הציגה דוחו"ת המאשרים את ביצוע הבדיקה ואת התאריך שבו נתבצעה, כן נטען כי חוו"ד אגרונום צריכה הייתה להינתן ע"י הנתבעת , ומאחר והמדובר בעץ מזן "סיגלון" אשר מוכר כעץ חסון, עולה כי רשלנות הנתבעת שלא בדקה אותו קודם היא שגרמה לנזקי התובעת.

מאידך טען ב"כ הנתבעת המלומד כי אין בעובדה שהמפגע התקיים ברשות הנתבעת על מנת להטיל עליה אחריות מוחלטת על כל הקורה בתחומה. יתירה מזו, הנטל להוכיח כי הנתבעת התרשלה עודו מוטל על כתפי התובעת, והתובעת לא הציגה הוכחות כי לנתבעת קדמו אותות אזהרה בטרם קרס הענף.

דיון והכרעה

מהטענות הנזכרות עולה כי לא קיימות מחלוקות עובדתיות עקרוניות בין הצדדים. מחלוקתם עוסקת בעיקרה בשאלת חבות הנתבעת באשר לנזקי התובעת, כאשר עילת התביעה הינה עוולת הרשלנות.

על מנת להקים את עוולת הרשלנות, נדרשת התביעה להוכיח כי מתקיימות חובת הזהירות המושגית והקונקרטית בין המזיק לניזוק, כמוכן נדרשת התביעה להוכיח כי חובה זו הופרה על ידי המזיק, ובשלב אחרון עליה להוכיח כי הפרה זו היא שגרמה לנזק הנטען. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, 122, להלן "עניין ועקנין").

באשר לדרישת חובת הזהירות המושגית, סבורני כי כיום שוב אין חולק קיומה של החובה בין הרשות המוניציפאלית לבין עוברי האורח ההולכים בתחומה. סע' 37 לפקודת הנזיקין התשכ"ח- 1968 (להלן : פקנ"ז) קובע באומרו:

"האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 של בעל מקרקעין או של תופשם, בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה".

מהסעיף עולה כי כל עוד והנכנס למקרקעין אינו נכנס בתורת "מסיג גבול" הרי שקמה כלפיו אחריותם של בעל המקרקעין והתופש אותן (ראו, ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד לז (3) 757, ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג (3).) נמצא כי בענייננו מאחר ואין חולק כי התובעת החנתה את רכבה ברחוב כדין, אזי קמה אחריותה של הנתבעת כלפיה.

גם במקום בו קמה החובה המושגית, עלינו להמשיך ולתור אחר החובה הקונקרטית, אשר בניגוד לקודמתה היא איננה אבסטרקטית, אלא מתמצאת בנסיבותיו הקונקרטיות של העניין שבפנינו. בשלב ראשון עלינו להכריע האם לנתבעת הייתה היכולת לצפות את התרחשות האירוע המזיק מבעוד מועד, צפיות מן הבחינה הטכנית. בשלב שני עלינו לבחון האם ראוי להטיל על הנתבעת את האחריות הנזיקית גם מהבחינה הנורמטיבית. סבורני כי מאחר ומרבית העצים והענפים אינם קורסים בבת אחת אלא בשלבים כאשר בתחילה הענף מתערער ורק בשלב מאוחר יותר הוא מתנתק ממקום גידולו, נמצא כי ככול שלא הוכח אחרת ניתן להניח כי לנתבעת הייתה היכולת לצפות את קריסת הענף עוד בטרם קריסתו, מה גם שהצפיות הנדרשת איננה צפיות מדויקת כי אם צפיות ההתרחשות "בקווים כלליים" (ראו י. גלעד "הסבתיות במשפט הנזיקין הישראלי- בחינה מחודשת" משפטים י"ד, עמ' 26). באשר לדרישת הצפיות הנורמטיבית מקובלנו כי במקום שמתקיימת הצפיות הטכנית על פי רוב מתקיימת גם הצפיות הנורמטיבית בבחינת מה שניתן להיצפות אף נדרש להיצפות (ראו ע"א 243/83 עירית ירושלים נ. גורדון, פ"ד ל"ט(1) 113, 123, (להלן "עניין גורדון") וכן ת"א (חי') 1108/01‏ ‏ נפומניאשיץ ורה נ' עיריית חיפה (להלן: "עניין נפומניאשיץ"). סבורני כי בכול הקשור לגזימת עצים ושמירת תקינותם כאשר התועלת מן העצים היא לרווחת הכלל, לא יעלה על הדעת כי הנזקים בגינם יהיו נחלת הפרט. לענין זה ראו דברי השופט י. עמית בעניין נפומניאשיץ הנ"ל, באומרו:

" שחרורה של הרשות מאחריות יותיר את הנזק על כתפי התובעת-הניזוקה, למרות שהרשות היא מפזרת הנזק הטובה יותר, ובדרך כלל מי שיכולה לשקול טוב יותר את אופי הסיכון. סיכוני הפעילות של העיריה - במקרה שלפנינו: נטיעת עצים ותחזוקתם - הם סיכונים שנוצרו לתועלת הציבור ולרווחתו, ועקב כך צודק הוא שהציבור יישא בנזקי התרשלותה, ולא הפרט שנפגע באופן מקרי. מטעמים אלו, תהא זו מדיניות משפטית ראויה, להעתיק את מרכז הכובד משאלת קיומה של חובת זהירות לשאלת ההתרשלות." .

אולם גם משהכרענו כי חובת הזהירות בין הצדדים מתקיימת עדין לא תמה מלאכתנו, מאחר ולא כל היכול להיצפות אף נדרש להיצפות. עוולת הרשלנות איננה בבחינת האחריות המוחלטת אלא על התובעת להמשיך ולהוכיח כי רשות סבירה באותן נסיבות העניין הייתה פועלת אחרת משפעלה הנתבעת בנדון דנן (ראו עניין ועקנין הנ"ל).

המקור הנורמטיבי באשר לחובת העיירה לבדוק ולגזום את עציה מצוי בסעיף 249(9) לפקודת העריות[נוסח חדש] בקובעו כי לעירייה הסמכות: