ת"ק 45903-03-14 לוי נ' לוי

לפניי תביעת התובע, שהשכיר לנתבע יחידת דיור נפרדת בביתו. הנתבע שכר את הדירה במשך שנים ושני הצדדים העידו כי היחסים ביניהם היו קרובים וחמים, וכי התובע ורעייתו ביקשו לסיים את השכירות מאחר ונזקקו לדירה.

התובע טוען כי הנתבע נותר חייב חודש שכירות אחרון, ינואר 2014, ותובע לחייבו בפיצוי בסך 80 דולר ליום איחור בפינוי, שכן החוזה הסתיים בסוף דצמבר 2013. עוד טוען התובע כי הנתבע נותר חייב 941 ₪ בגין הלוואות בסך 7,500 ₪, שקיבל ממנו ועוד הלוואה בסך 3,000 דולר. בנוסף הגיש התובע את התביעה בגין נזק לדירה ולמתקניה, נקיון ואוכל לחתולים שהשאיר הנתבע במושכר. לכתב התביעה צורפו המסמכים הבאים: מכתב דרישה ועליו תוספות בכתב יד; רשימת חובות בכתב יד, המסתכמים ב-22,846 ₪; הסכם שכירות מיום 1/10/11 עד ליום 31/9/12; מכתב התחייבות לפינוי הדירה ביום 31/1/14 (המכתב נושא תאריך 7/2/14, אך שני הצדדים מסכימים כי הוא נחתם כחודש לפני יום הפינוי; צילום שני צ'קים בסך 1,000 ₪ לז.פ. 6/5/14 ו-1,130 ₪ לז.פ. 6/9/14, בדיון הסכים התובע כי שני הצ'קים נפרעו; חשבוניות עבור הכיור, תיקון חלון וניקיון; אישור קבלת הלוואה ע"ס 3,000 דולר (בדיון הוצג הפתק המקורי); צילום צ'ק ע"ס 650 ₪ לז.פ. 25/3/14; רישום סכומים של תשלומים ויתרת חוב (בדיון הוצגה המחברת ממנה צולם הדף); דואר אלקטרוני ששלחה אשת התובע לנתבע ביום 18/3/14, התראה לפני הגשת תביעה והזמנה להסדיר החובות; אישור משלוח בדואר רשום ביום 11/3/14.

הנתבע בכתב ההגנה טען כי התגורר בדירה כתשע שנים משנת 2005 ועד ליום 31/1/14, וכי במסגרת היחסים הטובים עם התובעים נהג לבצע עבורם מטלות כגון הסעות לבית חולים, לקניות ואף אחסן בדירתו הקטנה, לבקשת התובע ורעייתו, ציורים וקלסרים. הנתבע טען כי נחתמו כשלושה חוזי שכירות בשנת 2005 נקבעו דמי השכירות ע"ס 550$ בניכוי 125$ עבור אחזקת הגינה, בשנת 2008 דמי השכירות נקבעו ע"ס 550$ בניכוי 100$ עבור אחזקת הגינה ומשנת 2011 הועמדו דמי השכירות ע"ס 2,000 ₪ לחודש כולל חשמל, מים ומיסים והדגיש כי למרות האמור בחוזה הוסיף 130 ₪ לחודש עבור תשלום חשמל. לכתב ההגנה צורפו חוזים מיום 17/10/06, מיום 29/9/08 ומיום 1/10/11 (האחרון צורף גם לכתב התביעה). הנתבע טען כי בחודש דצמבר 2013 ביקש התובע להעלות את דמי השכירות לסך 2,750 ₪ והציג לו חוזה, בו נרשם כי דמי השכירות יהיו בסך 2,500 ₪ והסך 250 ₪ ישולמו מתוך עזבון אביו (שנפטר ביום 28/3/14). הנתבע טען כי לא יוכל לעמוד בהעלאת דמי השכירות ואז נתנה לו אשת התובע את מכתב ההתחייבות, שהכינה (מכתב ההתחייבות לפינוי צורף גם לכתב ההגנה וגם לכתב התביעה). הנתבע טען כי חתם על המכתב מתוך לחץ, תוך שנפגע מיחס התובע ורעייתו, אותם החשיב כקרובים, ופינה את הדירה במועד, שהתחייב, 31/1/14. הנתבע ציין בכתב ההגנה כי הדירה ששטחה 30 מ"ר נמסרה לו במצב מוזנח, וכי במהלך שנות השכירות לא השקיע בה התובע דבר, אלא הנתבע נאלץ לצבוע את הקירות כל שנה עקב נזקי רטיבות בחורף, החליף כיור ועוד הוצאות המוטלות על המשכיר. היום בדיון התברר כי התובע ורעייתו שהו שנים מחוץ לארץ וחזרו אליה רק לפני כשנתיים. הנתבע גם ציין את ההוצאות שנגרמו לו מהצורך לפנות את הדירה בהתראה כה קצרה גרמה לו להוצאות כמו גם ללחץ נפשי. הנתבע טען כי ביקש למסור לאשת התובע המחאות עבור שכר הדירה אך לאור סירובה לקבלן שלח אותן בדואר רשום (צילום שני הצ'קים בסך כולל 2,130 ₪ צורף גם לכתב ההגנה). הנתבע טוען כי אין ממש בטענת התובע כי הדירה מושכרת בעין הוד בסך 3,500 ₪ בהתחשב במצבה ושטחה, הנתבע מאשר קבלת כספי ההלוואה, אך טוען כי שילם אותם במלואם, וכי מתן ההלוואה מעיד על מערכת היחסים המיוחדת ששררה בין הצדדים. הנתבע עותר שלא לחייבו בפיצוי הקבוע בחוזה מאחר ופינה את הדירה במועד המוסכם ונסיבות תשלום שכר הדירה של החודש האחרון באיחור הוסברו בסירוב אשת התובע לקבל את התשלום ביום הפינוי.

שמעתי את הצדדים בדיון, ועיינתי בתמונות, שהציגו התובעים, ואני קובעת כדלהלן:

התובע פינה את הדירה במועד שהוסכם במסמך "מכתב התחייבות", אין חוזה המעיד על תום תקופת השכירות ביום 31/12/13, אלא החוזה האחרון הקיים מסתיים ביום 31/9/12 (נספח 3 לכתב התביעה), מאחר ומהחוזה האחרון הנ"ל צורף רק העמוד הראשון, אין כלל את ההוראה בעניין פיצוי בסך 80 דולר ליום איחור, והוכח כי הצדדים לא טרחו לחתום על חוזה עבור התקופה הרלוונטית כמו גם על חלק מהתקופות הקודמות. ממילא קבעתי כי לא היה איחור בפינוי, בהתחשב בהסכם המאוחר להסכמי השכירות הקיימים. על כן אני דוחה את התביעה לתשלום בגין איחור בפינוי.

מאחר ודמי השכירות עבור חודש ינואר 2014 שולמו, גם אם באיחור ניכר, במסירת צ'קים דחויים לחודשים יוני וספטמבר 2014, היה מקום לשקול חיוב הנתבע בהצמדה והריבית על התשלום בסך 2,130 ₪, אך מדובר בסכום הנמוך מחמישה ₪, שלא ייפסק.

אני דוחה את התביעה לחייב את הנתבע בתשלום הנזק למרכיבי הדירה ועבור הניקיון. ראשית המדובר בדירה ישנה, אותה שכר הנתבע במשך 9 שנים, ויש בלאי סביר למתקני הדירה. שנית, התובע התכוון לבצע "עבודות שיפוץ" בדירה עוד לפני שהנתבע פינה את הדירה, כעולה ממכתב ההתחייבות, וסביר כי לאחר 9 שנים, שלא נעשה דבר בדירה יידרשו עבודות שיפוץ על מנת להפוך את הדירה כמתאימה למכירת ציורי התובע, כפי שהעיד שהוא מתכוון לעשות. לא הוכח קשר סיבתי בין הנתבע לתיקונים שבוצעו. במיוחד בולטת בתמונות ת/1 העובדה כי הדירה שמורה, קירותיה לבנים, והיא נקייה יחסית. הימצאותן של תמונות בדירה אינו משייך אותן לנתבע, שטען כי אחסן תמונות של התובע, ומראית פני ידית המקלחת, המזרן והרהיטים מעידים מצד אחד על פריטים ישנים מאד, מצד שני על שמירה של הנתבע על הרכוש. קיומו של פח זבל מלא בחצר אינו מחייב דווקא את הנתבע, וסביר כי מי שביצע את הצביעה והתיקונים, החלפת הכיור, הברז והחלון עבור התובעים גם יצר אשפה וגם הביא לצורך בניקיון (עדות אשת התובע, פרוטוקול, עמ' 3, שורות 1-3).

בעניין ההלוואות, אני מקבלת את גרסת התובעים. הנתבע אישר קבלת ההלוואות (פרוטוקול, עמ' 4, שורות 3-5), והתרשמתי כי התובע ניהל רישום קפדני של התשלומים. העמוד מהמחברת (נספח 11 לכתב התביעה) תואם את טענות הנתבע על תשלומים לא קבועים בסך 300-500 ₪. טענת הנתבע בעניין ההלוואות הינה טענה מסוג של "הודאה והדחה", כלומר הוא מודה בקבלת ההלוואות, וטוען כי שילם אותן "במלואם ועד לשקל האחרון". הנטל להוכיח את התשלומים רובץ על כתפי הנתבע והוא לא עמד בו. הנתבע לא נכנס לפרטי התשלומים, לא ציין אם שילם במזומן, לא התייחס לרישומי התובע בעניין התשלומים ולא ציין כי שילם את הסכום 3,000 דולר במועד המוסכם, 19/7/11, לפני שקיבל את ההלוואות הנוספות בשקלים בסך 2,500 ₪ ו-5,000 ₪. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים את יתרת ההלוואות בסך 11,441 ₪.

אני דוחה את התביעה בעניין האוכל לחתולים. לא הוכחה ההוצאה ולא הוכח של מי החתולים.