ת"ק 45866-11-14 וייס נ' פיצה מאנצ' בע"מ

התובע עותר לחייב את הנתבעת לפצותו בסך של 2,000 ₪, בגין משלוח 2 הודעות בעלות אופי פירסומי שנתקבלו על ידו בתאריכים 7.9.14 ו-15.9.14 וכאשר לא נתן הסכמתו לשליחתן ואלה נשלחו אליו שלא כדין.

מן הנתונים שבאו בפני ביהמ"ש, עולה כי ב-2 ההודעות מצויה האפשרות לעשות להסרתן, אך התובע לא עשה כן.

כן עולה כי הנתבעת הפסיקה את משלוחן של ההודעות ללא כל פניה מהתובע וכאשר התביעה הוגשה לביהמ"ש כחודשיים לאחר משלוח ההודעות.

לטענת הנתבעת, קיבלה את פרטיו של התובע בתאריך 14.5.13, עת התקשר עמה לצורך הזמנת משלוח פיצה לביתו.

הנתבעת אף גרסה כי בטופס ההזמנה הודיעה לתובע כי הפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח דברי פרסומת אליו.

אולם, בטופס ההזמנה שצורף כנספח א' לכתב ההגנה, לא מופיעה כל התייחסות לעניין הסכמת התובע לקבל מסרונים בעלי אופי פירסומי מהנתבעת.

בנסיבות אלה, לא הוכיחה הנתבעת את טענתה בדבר הסכמתו של התובע לקבלת הפרסומים ו-2 ההודעות שנשלחו לתובע על ידי הנתבעת תואמות את קביעות החוק לעניין היותן חומר פרסומי האסור בהפצה.

על כן, הנני קובעת כי התובע אכן זכאי לפיצוי מהנתבעת.

אולם, בהתחשב בכך שענייננו ב-2 הודעות בלבד, ששליחתן הופסקה על ידי הנתבעת ללא כל פניה של התובע אליה וכאשר התובע היה יכול כבר עם משלוח ההודעה הראשונה לבקש את הסרתו מרשימת התפוצה של הנתבעת ובכך לחסוך את משלוח המסרון השני, הנני קובעת את גובה הפיצוי לסך של 150 ₪.