ילין נ' מואס ואח'

1.לפניי תביעה אותה הגיש התובע נגד הנתבעים בגין נזק שנגרם לרכב שבבעלותו, כתוצאה מתאונת דרכים אשר התרחשה ביום 29.10.2017 ברחוב קצנלבוגן בשכונת הר נוף בירושלים.

לטענת התובע, אשר נהג ברכב, הוא השתלב בכביש בצאתו מן החניה בה עמד בצד הכביש, לאחר שבדק כי הדרך פנויה, אלא שהנתבע 1, נהג של הנתבעת 2, אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (להלן: נהג באוטובוס) אשר נסע בנתיב בו ביקש להשתלב, בחר להאיץ, למרות שהבחין בו, ופגע בו במכוון. עוד נטען כי גם לאחר שאירעה הפגיעה נהג האוטובוס לא עצר והגדיל את הנזק הראשוני, ואף ברח מן המקום מבלי שהשאיר את פרטיו.

הנתבעים הכחישו בכתב ההגנה את הטענות, תוך שהדגישו כי התובע הוא שנכנס לנתיבו של נהג האוטובוס, ולטענתם התובע אף ביצע עבירת תנועה.

2.לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והעדים בדיון שלפניי ואת טענותיהם ועיינתי בחומר שהוגש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

את עדותו של התובע בהתייחס לאופן התרחשות התאונה ולעניין האירועים שאירעו לאחריה מצאתי מהימנה. בעניין זה אציין כי התובע העיד באופן קוהרנטי וכי בגרסתו תמכו שני עדים ניטראליים אשר העידו בדיון שלפניי (מר שמעון בן הרוש והגב' רונית ברנס) - שני נהגים אשר נסעו מאחורי האוטובוס במועד התאונה. העד בן הרוש העיד כי נהג האוטובוס לא איפשר לתובע להשתלב בנתיב בו ביקש הוא להשתלב, ושני העדים העידו כי נהג האוטובוס לא עצר את האוטובוס באופן מיידי לאחר הפגיעה, וכי המשיך לנסוע מבלי שעצר לבדוק מהו הנזק שנגרם ומבלי להשאיר את פרטיו בידי התובע.

אעיר בהקשר זה כי נהג האוטובוס טען בעדותו כי עצר את האוטובוס וכי השאיר את פרטיו, וביקש לתמוך זאת בדיווח שהגיש לנתבעת 2 לאחר התאונה. אולם במסמך זה לא היה כדי להוכיח את טענתו, כיוון שלא כלל הוא פרטים פרט למספר הרכב של התובע (אותו יכול היה לרשום גם ללא עצירה). מכל מקום שני העדים הנזכרים, אשר אני מוצאת את עדותם מהימנה, העידו כי האוטובוס לא עצר מנסיעתו ולוּ לרגע, וכי הצדדים לא החליפו פרטים. היות שעדות נהג האוטובוס נמצאה בלתי מהימנה, אין מקום לקבל כמהימנה את גרסתו גם בהתייחס ליתר האירועים אשר לגביהם העיד, ובכלל זאת בהתייחס לטענה כי לא נעשה על ידו ניסיון מכוון למנוע את השתלבותו של התובע בנתיב בו נסע. כמו כן, דומה כי בהתנהלותו המוקשית של נהג האוטובוס לאחר קרות התאונה (היעדר עצירה ואי מסירת פרטים), יש כדי לחזק את ההתרשמות כי לנהג האוטובוס אחריות לחלק משמעותי מן האירועים שהתרחשו. בנסיבות אלו סבורה אני כי הוכחה אחריות, ולוּ חלקית, של נהג האוטובוס לקרות התאונה.

מן הצד השני, לא ניתן להתעלם מכך שגם לדברי התובע הוא ביקש להשתלב בנתיב נסיעתו של האוטובוס, וכי הוא יצא לנסיעה כאשר רכבו חנה בנתיב הנגדי לזה אשר בו ביקש להשתלב, כך שהיה עליו לבצע פניה הדורשת לחצות נתיב בכיוון נסיעה הפוך. פניה כזו מחייבת זהירות יתרה. התובע טוען כי המרחק בין האוטובוס לרכב שלפניו היה כזה אשר איפשר את ביצוע הפניה, וכאמור לטענתו נהג האוטובוס האיץ במכוון, אך דומה בעיני כי בנסיבות האמורות - כאשר התאונה אירעה נוכח נסיונו של התובע להשתלב בנתיב נסיעה נגדי, משלא המתין שנתיב הנסיעה יהיה פנוי לחלוטין, ומשיצר הוא בהתנהלותו מצב מסוכן - הרי שגם לתובע יש חלק באחריות לקרות התאונה, לפחות בהתייחס למגע הראשוני שנוצר בין שני כלי הרכב, ובנסיבות העניין אני מעמידה את אחריותו על שיעור של 30%.

3. אשר לשיעור הנזק - התובע צירף חוות דעת שמאי, חשבונית של המוסך בגין תיקון הרכב וחשבונית בגין עלות חוות דעת השמאי. הנתבעים חלקו אמנם על שיעור הנזק, אך לא הביאו ראיה לסתור בעניין זה, ובנסיבות העניין איני מוצאת טעם מבורר לקבוע כי במסמכים שהוגשו אין כדי לשקף את שיעור הנזק. עם זאת, בהיעדר אסמכתאות לנזק ישיר נוסף איני מוצאת לפסוק סכום נוסף על האמור לעיל, כמבוקשו של התובע. אשר על כן, יש לקבוע כי שיעור הנזק, בהתאם למסמכים שהוגשו, הוא בסך של 10,422 ש"ח.

 בהתאם לחלוקת האחריות אותה קבעתי לעיל, על הנתבעים לשלם לתובע 70% מסכום זה, דהיינו סך של 7,295.4 ש"ח.