ת"ק 45516-03-13 דהאן נ' דן

הורתה של עילת התביעה בתיק זה לפני 20 שנה ולידתה לפני כשלוש שנים.

על פי הנטען בכתב התביעה, בשנת 1995 נסע הנתבע ברכב שבבעלותו שהיה רשום על שם התובע וצבר דו"חות עירייה אותם שילם התובע לפני שלוש שנים.

הנתבע ,שהוא דודו של התובע, הכחיש מכל וכל את טענות התובע.

בדיון שהתקיים לפני, נגלו אמוציות מעבר למה שתביעה קטנה יכולה לשאת. מחד, התובע הדגיש פעם אחר פעם כי מוכן הוא ( ברצינות) שכל סכום שייפסק ילך לעמותת צדקה . מאידך, לא היה מוכן להגיע להסדר כלשהו אלא ביקש את כל המגיע לו עד הפרוטה האחרונה למרות שבית המשפט הסביר לו כי גם אם יוכיח את העובדות , הנתבע אינו אמור לשאת בתוספות שנצברו עקב איחור בתשלום הקנסות ואשר עולים באופן ניכר על הקרן.

לגופו של עניין אני מקבל כאמינה את גרסת התובע שנקב במסר הרכב הרלוונטי 2294888 .תגובתו של הנתבע במהלך המשפט לא תאמה למי שתובעים אותו על סמך המצאה גרידא כפי שנטען בכתב ההגנה.

בחנתי את נספחי כתב התביעה ומהם עולה כי בגין רכב מס' 2294888 שילם התובע שני קנסות בסך של 70 ₪ כל אחד בתוספת פיגורים בסך של 602 ₪ לכל קנס. תאריכי הדו"וחות 7.3.1995 ו 22.21995.

ברי כי אין לזקוף את תוספת הפיגורים לחובת הנתבע מאחר שסכומים אלה לא היו משולמים כלל אילו פעל התובע להקטנת הנזק ושילם את המקור של הקנסות במועדו.

אוסיף עוד כי מתקשה אני להלום את הצירוף של הגשת התביעה באיחור של עשרים שנה מיום היווצרות הדו"חות ומספר שנים מיום התשלום ( היווצרות העילה) , חוסר הנכונות להתפשר, והבעת נכונות אמתית שכל סכום שייפסק יועבר למוסד צדקה.

הנתבע ישלם לתובע את הקרן של שני הדו"חות בסך של 140 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 28.2.1995 ועד לתשלום המלא בפועל.