אלעד יפתח נ' דיין ואח'

לפניי תביעה שהגישה התובעת נגד הנתבעים ע"ס 13,995 ₪.

התובעת שכרה דירה מהנתבע 1 (להלן: "הנתבע"). לטענת התובעת, היא התגוררה בדירה במשך 11 חודשים ולאחר תקופה זו היא הודיעה לנתבע על רצונה לעזוב את הדירה. לטענת התובעת, המועד לפינוי הדירה היה ביום 15.8.15. מועד זה חל ביום שבת ולכן כבר ביום חמישי 13.8.15 הזמינה התובעת הובלה ולקחה את חפציה. התובעת הודיעה לנתבע כי ביום שישי היא תבוא לקחת את החפצים שנשארו בדירה. לטענת התובעת, ביום שישי 14.8.15 היא קיבלה הודעה ממגן דוד אדום כי אמה הובהלה במצב קשה לבית החולים. התובעת עזבה הכל ומיהרה לבית החולים. במצב נפשי ירוד לקחה התובעת את אחיה עמה ועוד באותו יום היא הגיעה עם אחיה לדירה כדי להוציא את יתרת החפצים. התובעת פגשה את הנתבע במקום וזה ביקש ממנה לפרק את הארון והשידה שבדירה, עם כל תכולתה. מאחר שהנתבע דחק בתובעת לפנות את הארון והשידה, העבירה אותם התובעת יחד עם אחיה לחדר המדרגות צמוד לדלת הדירה. התובעת אמרה לנתבע שהיא תגיע ביום ראשון עם אחיה לקחת את הארון והשידה. בד בבד ביקשה התובעת מהנתבע שיאמר לוועד הבית ולשוכרת החדשה שלא ייגעו בחפצים עד ליום ראשון. ביום ראשון נפטרה אמה של התובעת. לטענת התובעת, לאחר הפצרות הסכים הנתבע להמתין עם פינוי הארון והשידה מחדר המדרגות עד תום השבעה. לטענת התובעת, אמר לה הנתבע כי הוא עדכן את השוכרת החדשה ואת וועד הבית בענין זה. בתום השבעה הגיע אחיה של התובעת עם הובלה, לפינוי הארון והשידה, ולתדהמתו ראה כי אלו אינם בנמצא. לטענת התובעת, פתחה השוכרת את הדלת ואמרה לאחיה כי החפצים פונו באותו יום השקם בבוקר מבלי לחכות לבואה של התובעת. ניסיונותיה של התובעת ליצור קשר עם הנתבע לא צלחו. לטענת התובעת, מספרי הטלפון שלה ושל אחיה מצויים הן בידי הנתבע והן בידי הנתבע 2 (להלן: "וועד הבית") והיה עליהם ליצור עמה קשר לפני שמיהרו לזרוק את חפציה. מכאן התביעה, בה תובעת התובעת מאת הנתבעים תשלום עבור הארון בסך 1,600 ₪, תשלום עבור השידה 395 ₪, תשלום עבור ציוד משרדי כולל שרטוטים המשמשים את התובעת לפרנסתה, בסך 5,000 ₪, תשלום עבור הובלה שלא מומשה בסך 500 ₪, הפסד ימי עבודה עקב השלכת השרטוטים והציוד המשרדי – 5,000 ₪, עוגמת נפש בסך 1,500 ₪.

הנתבע דוחה את טענות התובעת. לטענת הנתבע, תקופת השכירות היתה מיום 1.8.14 ועד ליום 30.7.15, עם אופציה להארכה. לטענת הנתבע, לא עמדה הנתבעת בתשלום דמי השכירות וההוצאות השוטפות (ארנונה, מים, חשמל וגז) במועד. אחיה של התובעת, שהיה ערב לחיוביה, שילם את החובות באיחור. בחודש יוני 2015 שוב לא שילמה התובעת את דמי השכירות והנתבע ביקש מהתובעת לעזוב את הדירה. לאחר פניה לאחיה של התובעת, זה הסכים לשלם עבור התובעת את דמי השכירות לחודשים יוני ויולי 2015, קרי עד תום תקופת השכירות, אולם האח לא עמד בהתחייבותו ולכן נאלץ הנתבע לעשות שימוש בשיק העירבון שהיה ברשותו ע"ס 10,000 ₪ לצורך כיסוי חוב דמי השכירות של חודשים יוני ויולי. לטענת הנתבע, הוא נפגש עם התובעת וסוכם שהתובעת תפנה את הדירה ביום 30.7.15. ביום 1.8.15 ביקשה התובעת מהנתבע ארכה של שבועיים עד לפינוי הדירה ולפנים משורת הדין הסכים הנתבע שפינוי הדירה ייעשה עד ליום 13.8.15. לטענת הנתבע, הותירה התובעת נזקים רבים בדירה, ברזים שבורים, תריס חשמלי שבור, מנעולי דלתות שבורים ומשקוף דלת חדר שינה פגום. התובעת לא שילמה לנתבע בגין הנזקים והנתבע שוב נאלץ לפנות לערב, אחיה של התובעת, לתשלום עבור הנזקים ואלו שולמו על ידו לאחר כחודשיים. הנתבע מכחיש את טענת התובעת כי מועד הפינוי נקבע ליום 15.8.15 שכן עוד ביום 1.8.15 כבר עדכן הנתבע את התובעת כי הוא השכיר את הדירה לשוכרים חדשים החל מיום 13.8.15. לטענת הנתבע, בפגישה בדירה ביום 14.8.15 כשנשאלה התובעת לגבי הארון והשידה שהיא הותירה בדירה, השיבה התובעת כי אין לה שימוש בהם ומבחינתה יכולה השוכרת החדשה להשתמש בהם. מכיון שהשוכרת לא היתה מעוניינת בארון ובשידה נדרשה התובעת לפנותם. בנסיבות אלה פורק הארון והוצא יחד עם השידה אל מחוץ לדירה, תוך התחייבות של התובעת לפנותם ביום ראשון 16.8.15. לטענת הנתבע, כשהודיעה התובעת ביום 16.8.15 כי אמה נפטרה וביקשה ארכה של שבוע ימים לפנות את הארון והשידה, נענתה בקשתה בחיוב ע"י הנתבע. לאחר כשבוע החלו הדיירים בבנין להתלונן על הימצאותם של הארון והשידה החוסמים את המעבר בחדר המדרגות. לטענת הנתבע, הוא ניסה ליצור קשר טלפוני עם התובעת ולבקש ממנה שתפנה אותם וכן השאיר הנתבע לתובעת הודעות, אולם התובעת לא ענתה לנתבע. הנתבע שוחח עם בנה של התובעת אולם זה האחרון השיב כי הוא איננו מדבר עם אמו (התובעת). גם מאחיה של התובעת לא היה כל מענה. לטענת הנתבע, הוא (הנתבע) איננו מתגורר בבנין ואין לו ידיעה מה עלה בגורל הארון והשידה.

וועד הבית דוחה אף הוא את טענות התובעת. לטענת וועד הבית, נעשו מספר פניות לנתבע בדרישה שהתובעת תפנה את חפציה מחדר המדרגות. החפצים היוו מפגע בטיחותי. משנודע לוועד הבית כי התובעת יושבת שבעה, פנה וועד הבית פעמים נוספות לאחר השבעה בדרישה שהתובעת תפנה את חפציה. לטענת וועד הבית, חפציה של התובעת עמדו בחדר המדרגות במשך שלושה שבועות ולא עשרה ימים כטענת התובעת. וועד הבית דוחה את ניסיונה של התובעת לרמוז כי היתה לוועד הבית יד בפינוי החפצים. לטענת וועד הבית, לא ידוע מי פינה את החפצים ועד לקבלת כתב התביעה סבור היה וועד הבית כי התובעת היא זו שפינתה אותם בסופו של דבר.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים והתרשמתי מהעדויות בדיון שהתקיים, מצאתי לנכון לדחות את התביעה. להלן נימוקיי אשר יובאו בתמצית כמצוות תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976.

הכלל המשפטי קובע כי על התובע מוטל הנטל להוכיח את תביעתו. התובעת לא השכילה להרים את נטל הוכחת תביעתה. הנתבעים מכחישים כי הם היו מעורבים בפינוי הארון והשידה מחדר המדרגות, והתובעת לא הצליחה לסתור את טענתם. התובעת אף איננה יודעת מי פינה את חפציה מחדר המדרגות. אין די בהשערה שמי מהנתבעים פינה את החפצים.