ת"ק 4440-10-13 זיד נ' אל גוואברה

התובע הוא בעליה של חלקת אדמה הסמוכה לצומת שפיה (להלן: "חלקת התובע"). במועדים הרלבנטיים לאירועים נשוא התביעה, גידל התובע בחלקתו מטע שסק.

בעתירתו לחיוב הנתבע בתשלום פיצוי בסך של 33,211 ₪, טוען התובע כי במהלך חודש פברואר 2013, החזיק הנתבע כבשים בחלקה סמוכה השייכת למעסיקו וכי במשך מספר שבועות נהג לשחרר את הכבשים באופן שאפשר את פלישתן לחלקתו. לגרסתו, פניותיו אל הנתבע אשר הודה בפניו כי ידוע לו שהכבשים גורמות לו נזק ואף הבטיח לפצותו, העלו חרס.

התובע טוען כי כניסות הכבשים אל מטע השסק שלו, גרמו לו נזקים חמורים והפסד הכנסה המוערכים על ידי שמאי (שעלות חוות דעתו 1,500₪), בסך כולל של 27,411 ₪ וכן נזק בלתי ממוני המוערך על ידי התובע עצמו בכ- 10,000 ₪.

מדובר בתביעה שהוגשה לבית המשפט עוד ביום 2.10.13 ואשר התקבלה באופן חלקי במסגרת פסק דין שניתן על ידי ביום 5.2.14, בהעדר הגנה. בהמשך, בעקבות בקשת הנתבע ולאחר שהפקיד בקופת בית המשפט סכום של 500 ₪ לזכות התובע, בוטל פסק הדין.

במהלך דיון שהתקיים בפני ביום 4.9.14, חזר התובע על טענותיו, הציג בפני תצלומים (ת/1) בהם נראות הכבשים נשוא תביעתו ואמר:

"נכון שפניתי אל הנתבע ויש לי עדים. הוא בא אלי לחממה ואמרתי לו שהכבשים

שלו גרמו לי נזק, וגם אמרתי לו שהיה לי מרסס ודשן שנעלמו מהמקום והגשתי

תלונה במשטרה... הנתבע הודה שהכבשים שלו וסיכמנו שהוא יחרוש לי ויביא

דשן ובזה נסגור את הסיפור והוא לא עשה. אחרי זה הבאתי שמאי. בגלל שלא

ראיתי אותו בעיניים לוקח את הציוד, סגרו את התיק".

אשת התובע טענה גם היא כי ידוע לה שהכבשים שייכות לנתבע ואמרה: "אני דברתי עם הנתבע על זה והוא אמר אני יזיז אותם". לשאלתי האם הנתבע הודה בפניה שהכבשים שייכות לו, השיבה האשה בחיוב.

אף כלתו של התובע המסייעת לו בעבודה בחממה, סיפרה בעדותה כי ראתה את הכבשים בהזדמנויות שונות כשהן אוכלות את השסק והוסיפה כי בקשה לקנות אצל הנתבע כבש עבור בנה הצעיר והוא דרש ממנה בעדו סכום של 800 ₪.

הנתבע, המכחיש את טענות התובע וטוען שאין לו כבשים כלל וכלל, זיהה את השטח הנראה בתצלומים שהוגשו מטעם התובע כשטח השייך לאדם ששמו ווליד, אישר כי יש במקום כבשים, עיזים ופרות, טען כי לא ידוע לו למי הן שייכות וחרף כל זאת אמר: