ת"ק 4414-10-14 כ' נ' כ'

רקע

במסגרת תביעתו בתיק זה עותר התובע לחיוב הנתבע בתשלום פיצוי בסך של 33,000 ₪ בגין נזקים ממוניים, גופניים ונפשיים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מתקיפתו על ידי הנתבע ביום 13.2.10 בבית הכנסת שברח' השקד בגבעת עדה.

בגין המעשה נשוא התביעה הועמד הנתבע לדין פלילי בת"פ 54200-06-12 (חדרה) בו יוחסה לו עבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ובתאריך 15.7.14 הוא נדון לעונשי של"צ בהיקף של 140 שעות ופיצוי למתלונן (התובע) בסך של 3,000 ₪. הנתבע אשר הורשע תחילה על פי הודאתו, עתר לאחר מכן לביטול ההרשעה ובית המשפט אשר הפנה אותו לתסקיר של שירות המבחן נענה לעתירה זו וביטל את הרשעתו לאחר ששוכנע כי מדובר במקרה בו הנזק שייגרם לו בעקבות ההרשעה עלול לעלות על זה שייגרם לאינטרס הציבורי היה והוא לא יורשע (ר' כתב האישום ופרוטוקולי הדיונים שצורפו לכתב התביעה).

טענות הצדדים

לטענת התובע, גרם לו מעשהו של הנתבע לפגיעות חמורות בפניו – כאלה שהצריכו התערבות כירורגית והדבקת קרעים ואף לבושה גדולה בפני אנשי בית הכנסת בו הוא משמש כגבאי. עוד טוען התובע כי בטרם הודאתו, ניסה הנתבע, בחוסר יושר, לטפול עליו אשמת שווא כשטען בחקירתו במשטרה כי היה זה דווקא הוא שהותקף. את הוצאותיו בגין נסיעות לטיפולים רפואיים מעריך התובע ב-1,000 ₪ ואילו את הכאב והסבל שנגרמו לו לטענתו כמו גם את הטרדה והטרחה, מעריך הוא בסכום של 32,000 ₪. התובע טוען כי יש במעשי הנתבע משום עוולות נזיקיות של רשלנות, תקיפה והפרת חובה חקוקה. לשאלתי השיב כי סכום התביעה נקבע על ידו בהתאם לסכום התקרה של בית המשפט לתביעות קטנות והוסיף: "לא רציתי להגיש תביעה של 200,000 ₪ כי זה בבית משפט רגיל וזה לוקח הרבה זמן".

מנגד טוען הנתבע להגנתו כי הוא כבר נשפט ונענש בגין מעשהו שבוצע בשנת 2010 וכי אין בית המשפט יכול לדון אותו בגין מעשה אחד, פעמיים.

דיון והכרעה

סעיף 42א (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 קובע כדלהלן:

על פי הפסיקה, גם פסק דין שאיננו מסתיים בהרשעה, יכול להיחשב בהקשר זה כפסק דין מרשיע .

כך, בע"א 19/89 שלג גליל נ' כלפה, נקבע כי לעניין סעיף 42א(א) לפקודת הראיות "אין הבדל בין