ת"ק 4385-12-14 רום נ' צימבליסטה ואח'

זוהי תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעת בתאונה שקרתה ביום 14.10.13 בה היה מעורב רכבו של הנתבעת 1 שבוטח על ידי הנתבעת 2.

התובעת ספרה בעדותה כי ניסתה להיכנס לחנייה, ולשם כך עצרה את הרכב, אותתה, החלה לאט לאט לנסוע, ראתה שמכוניות מאחוריה נוסעות מהר ולא מאפשרות לה להמשיך, עצרה בסבלנות וחיכתה כדי שתוכל להמשיך בנסיעה. הנתבע מאחוריה צפר וצפר ולא הייתה לו סבלנות, והוא נכנס בין רכבה לבין מכוניות שהמשיכו לנסוע, ופגע בה בצד שמאל, בחלק האחורי של הרכב. היא הציגה תצלום של רכב הנתבע אותו צילמה מתוך רכבה ולדבריה עשתה זאת מאחר וחששה שהוא ימשיך לנסוע ולא יעצור.

הנתבע מספר כי התובעת ניסתה להיכנס לחנייה בנסיעה לאחור לאחר דקות ארוכות שבהן עמדה. בעת שהחלה להכנס לחניה היא שישפשה עם החלק הקדמי של רכבה את הצד של רכבו. מאחר ולא היה לו זמן, הוא התנצל ומסר פרטים. הוא ציין כי "אני צפצפתי, פניתי שמאלה, היא נסעה רוורס ושפשפה לי את הרכב. היא הייתה בנסיעה, היא יצאה יותר מדי, כנראה לקחה יותר מדי שמאלה, ושפשפה לי. השפשוף שלה היה בדלת הימנית שלי, שפשוף שעם מגבת אח"כ הורדתי...אני לא זוכר אם שפשפה אותי בקדמי או באחורי, הגיוני שבקדמי ולא באחורי. היא נסעה רוורס ונכנסה בי, היא ניסתה להיכנס ימינה, ולדעתי היא שפשפה בחלק הקדמי שלה".

לאחר שבחנתי את העדויות והראיות מצאתי כי דין התביעה להתקבל.

התובעת הציגה לבית המשפט את התמונה שצילמה מיד לאחר התאונה, של רכב הנתבע, וטענה כי עשתה שאת כי חששה שלא יהיו בידיה הפרטים אם יימלט. אין זה הגיוני שאם התובעת היא זו שפגעה, כפי שטוען הנתבע, דווקא היא תצלם את רכבו. אדם סביר לא מפליל את עצמו ועוד מציג את התמונה לבית המשפט. מדובר בהתנהגות ספונטנית מיד לאחר התאונה, התואמת את תחושת התובעת כי רכב שפגע בה אכן יעזוב ללא מסירת פרטים ולכן פעלה לצלמו מייד.

הנתבע טען כי הפגיעה בו קרתה כאשר רכבה של התובעת כבר מתחיל בנסיעה לאחור כדי להכנס לחניה. בתמונה אותה הציגה התובעת רואים שרכבה עומד ישר בכיוון הנסיעה בכביש, כלומר, שיש בתמונה כדי לחזק את גרסתה כי היא עמדה והמתינה שכלי רכב יחלפו כדי שתוכל להתחיל ולבצע תמרון נסיעה לאחור כדי להכנס לחניה. אילו היתה כבר התובעת בנסיעה לאחור כדי להכנס לחניה מצופה היה לראות בתמונה כי הרכב מצוי בזוית כשלהי ביחס לדרך הישרה, אולם כאמור הוא נראה עומד ישר.

הנתבע מאשר בעדותו כי צפר לתובעת וכי בשלב כלשהו החל לסטות שמאלה. הדבר מלמד כי אכן לתובע לא היה זמן או סבלנות להמתין ולכן החל לעקוף את רכב התובעת. אם מצרפים זאת למסקנה כי רכב התובעת עמד ישר ולא בזוית כניסה לחניה, כפי הניתוח האמור לעיל, אזי הגיוני יותר לקבל את גרסת התובעת כי רכב התובעת ייפגע בחלק האחורי שמאלי ולא הקדמי שמאלי. זאת ועוד: אם רכב הנתבע עומד מאחורי רכב התובעת והיא נוסעת לאחור, לא ייתכן שהיא פוגעת בצידו הימני של הרכב, אלא היה עליה לפגוע בחזיתו.

דברי הנתבע כי התובעת החלה לנסוע לאחור, אינה סבירה: התובעת מתארת מצב שבו רכב הנתבע עומד מאחוריה ומצפצף ללא הרף, וגם הנתבע מתאר כי צפר ולא היתה לו סבלנות. מדובר בסיטואציה מלחיצה ולא נעימה מבחינתה, ולכן אין כל הגיון כי דווקא במצב דברים מלחיץ זה תתחיל התובעת לנסוע לאחור. הגיוני יותר כי התובעת ממתינה לרגע שבו כבר יחלוף הנתבע כדי שהיא תוכל לתמרן לחניה בנחת. גם בחקירה הנגדית לא נסתרו דבריה כי היא היתה במצב עצירה בעת הפגיעה.

הנתבע לא ידע לומר בעדותו בבירור ובצורה מסודרת איזה חלק של רכב התובעת פגע בו. בעדותו שיער השערות וסברות. מי שבטוח בגרסתו מוסר עדות סדורה וברורה ולא משער השערות או מניח כי קרה כך או אחרת. עדותה של התובעת היתה עדות סדורה, רצופה, קוהרנטית ואחידה, ואני מעדיף אותה על פני עדותו של הנתבע.