ת"ק 43845-03-14 חדד נ' ברדוגו ואח'

במסגרת התביעה הקטנה שלפניי מבקש התובע לחייב את הנתבעים 1 ו- 2 (לאחר שהנתבעת 3 נמחקה מרשימת הנתבעים בתיק) בתשלום סך של 33,800 ₪.

לשיטתו, זכאי לקבלת התשלום האמור לאחר שעפ"י הזמנתו של הנתבע 1 לרכישת שרותי דיוור הודעות מסרונים בנוגע לקמפיין הבחירות של הנתבע 2 בעיר לוד, ובהתאם להוראתו ולאישורם של הנתבעים 2 ו- 3 נשלחו 261,648 הודעות מסרון, ונרכש מאגר נתונים של 9,480 תושבי לוד.

לשיטתו, כשנסתיימה מערכת הבחירות לא שולמה התמורה, ועל כן יש לחייב את הנתבעים 1 ו- 2 בתשלומה.

ראוי לציין כי התביעה הוגשה מבלי שיצוין בה מהם מספרי תעודת הזיהוי של הנתבעים, כאשר התברר בדיעבד שהמען שצוין בה בנוגע לנתבע 2 איננו המען הנקוב ברישומי משרד הפנים, וכאשר אסמכתאות לתמיכה בתביעה לא צורפו אליה.

לאחר מסע ארוך וממושך מעבר לנהוג ולמצופה בהליך תביעות קטנות, התקיימו דיונים לגופם של דברים.

התובע נחקר אודות העובדות העומדות בבסיס תביעתו, וטען שחברה בשם אין.פור.יו. הכינה טבלה המרכזת את כמות ההודעות שנשלחו ואת מספר הנמענים.

עפ"י הטבלה שהכינה החברה, כך לשיטתו, שווי השרות עומד על 42,061 ₪.

עוד המציא התובע תכתובת מייל הממוענת אליו מאת מאן דהוא בשם עומר וייס (ככל הנראה), שם צוין כי זה הפנה אל התובע את הנתבע מספר 1, אשר ביקש להפיץ הודעות מסרונים.

מיותר לומר כי מר עומר וייס לא זומן כדי להעיד על הדברים, ולא ברור מהן ידיעותיו האישיות בנוגע לתקשורת הישירה שנערכה בין התובע לנתבע 1.

עוד נטען בחקירה כי הנתבע 1 פנה אל התובע וביקש להתעניין ולברר מהן העלויות, ולדעת כמה יעלה לשלוח הודעות מסרונים ל- 11,000 אנשים, בטענה שזהו פחות או יותר המאגר שברשותו.

התובע טוען כי הסביר לו שהעלות היא 10 אגורות להודעה, והנתבע 1 אישר את הדברים.

התובע טוען כי מכאן ואילך כל התקשורת בין הצדדים נערכה באמצעות מסרונים, אך העתק מהמסרונים המעידים על התקשורת האמורה ובהתאמה על ההסכמות שבין הצדדים לא הוגשה ולשיטתו לא קיימת בידיו.