ת"ק 43718-08-16 שגן עזריה נ' טורקיש ארליינס ח.פ 560012528 ואח'

בעניין: בקשה לדחיית התביעה על הסף

1.ביום 18/8/16 הגישה התובעת נגד המבקשת ונגד איסתא תביעה כספית על סך 10,000 ₪ בגין נזקים שונים שנגרמו לה במסגרת טיול למרוקו אליו טסה באמצעות המבקשת לאחר שרכשה את כרטיסי הטיסה דרך איסתא. המסכת העובדתית המתוארת בתביעה מתחילה עם רכישת כרטיס הטיסה ביום 29/11/13 ומסתיימת עם חזרת הנתבעת לישראל ביום 3/2/14. התובעת מלינה על כך שכאשר הגיעה למרוקו התברר לה שאחת המזוודות לא הגיעה והיא קיבלה אותה לידיה לאחר יומיים של תלאות. עוד טוענת התובעת כי בחזרה לישראל נדרשה לשלם סכום גבוה במיוחד בסך של 5,750 ₪ עבור משקל עודף כאשר ניתן היה לבצע את התשלום רק במטבע המקומי. התובעת טוענת כי הוציאה דברים מהמזוודות כדי להגיע למשקל המתאים והצליחה לשלוח את המזוודות לארץ לאחר כשעה וחצי. כאשר הגיעה למקום השיקוף נדרשה לפתוח את התיק האישי והמזוודות , ולא ויתרו לה למרות שאמרה שהיא מאחרת לטיסה. לאחר סיום הבדיקה רצה התובעת לשער העליה למטוס. כאשר הגיעה למקום 10 דקות לפני שעת ההמראה, נאמר לה שהטיסה כבר יצאה. התובעת נאלצה להאריך את שהותה במרוקו עד לטיסה הבאה. גם במועד הטיסה הבאה נתקלה התובעת ביחס משפיל של הדיילות. סכום התביעה מורכב מ – 300 ₪ בגין האיחור בקבלת המזוודה, 600 ₪ עבור מוניות, 450 ₪ עבור כרטיס טיסה חדש, 1,000 ₪ עבור שלושה ימי עבודה, 750 ₪ עבור השכרת דירה במרוקו ו – 100 ₪ עבור אגרה. על בסיס כתבי הטענות, אני מניח כי יתרת סכום התביעה בסך של 6,800 ₪ היא בגין עוגמת נפש.

2.ביום 25/10/16 הוגשה הבקשה שבפניי לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. נטען כי בחוק התובלה האווירית ואמנת מונטריאול, נקבעה תקופת התיישנות מקוצרת בת שנתיים. לפיכך לכל המאוחר היה על התובעת להגיש את התביעה עד 2/2/16, כאשר התביעה הוגשה למעלה מ – 6 חודשים לאחר מכן. בע"א 20/83 קבע בית המשפט העליון כי תקופת ההתיישנות הקבועה באמנה היא אבסולוטית ולא ניתנת להארכה על פי הכללים של הדין המקומי. נטען כי המבקשת נאלצת לגנוז מסמכים המתייחסים לטיסות שהתקיימו לפני למעלה משנתיים וזכות התביעה בגינן התיישנה, כפי שנעשה גם במקרה זה. לכן שמיעת התביעה כיום פוגעת פגיעה חמורה בזכות המבקשת להתלונן ומהווה חריגה מלשון האמנה.

3.ביום 14/11/16 הוגש כתב הגנה מטעם איסתא במסגרתו נתבקש בית המשפט לסלק את התביעה על הסף בשל העדר יריבות והתיישנות. כיוון שאיסתא לא הגישה בקשה נפרדת בעניין זה, לא ניתנה החלטה בבקשתה לדחיית התביעה על הסף וגם החלטתי זו תתייחס רק לבקשת המבקשת.

4.ביום 16/11/16 הוגשה תגובת התובעת המתנגדת לדחיית התביעה על הסף. נטען כי הוראת הדין הרלבנטית אינה חוק התובלה האווירית אלא חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה) התשע"ב – 2012 (להלן: "חוק שירותי תעופה"). נטען כי פרשנות תכליתית של החוק מאפשרת לראות בהחמצת טיסה כטיסה שבוטלה שכן התובעת החמיצה את הטיסה בשל עיכוב לא ראוי שלה בשדה התעופה. סעיף 19 לחוק שירותי התעופה קובע תקופת התיישנות של ארבע שנים ולכן התביעה לא התיישנה. לחילופין, גם אם חל על המקרה חוק התובלה האווירית, יש לדחות את הבקשה שכן התובעת הודיעה על טענותיה למבקשת בזמן אמת בשדה התעופה ואף שלחה מכתב שצורף לכתב התביעה ביום 4/3/14. על פי סעיף 4 לאמנת מונטריאול, היה על המבקשת לציין בכתב את הגבלת האחריות ואת מגבלת ההתיישנות אך הדבר לא נעשה. המבקשת לא השיבה למכתב הדרישה מיום 4/3/14, אלא רק לאחר שנשלח לה מכתב תזכורת ביום 11/5/16 ולכן טענת ההתיישנות מועלית בחוסר תום לב. כמו-כן על פי סעיף 25(1) לאמנת ורשה, המבקשת לא יכולה להסתמך על הוראות האמנה כיוון שהנזק שנגרם לתובעת נובע מהתנהגות רעה מצד המבקשת. באשר לרכיב עוגמת הנפש, נטען על בסיס פסק הדין בת.ק. 12627-12-11, כי ניתן לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש על אף הוראת סעיף 29 של האמנה.

5.בהתאם להחלטתי מיום 16/11/16, נדרשה המבקשת להשיב לאמור בתגובה עד 16/12/16. משלא הוגשה תשובה עד היום, התיק בשל למתן החלטה על בסיס החומר המצוי בתיק.

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות ללא צו להוצאות מהטעמים שיפורטו להלן.

7.תביעה תידחה על הסף רק במקרים קיצוניים בהם ברור וגלוי כי גם אם כל הטענות שהועלו בכתב התביעה הן נכונות, התביעה תידחה.