ת"ק 43524-10-14 ע' נ' נ'

1.התובעת עתרה לבית המשפט לחייב את הנתבע להחזיר את רכבה או לפצותה בסך של 28,500 ₪, וכן לחייבו בפיצוי נוסף בסך 10,000 ₪.

2.לטענת התובעת בכתב התביעה, הנתבע העביר על שמו את רכבה, עובדה שנודעה לה כאשר ביקשה למכור את הרכב.

התובעת צירפה לכתב התביעה תדפיס בעלות ברכב ממשרד הרישוי, מיום 15/11/2013 ועד יום 13/1/2014, היה הרכב המדובר רשום בבעלותה.

3.לטענת הנתבע, הרכב נרכש מכספו ועל כן היה שייך לו, ובהסכמת התובעת הועבר רישום הרכב על שמו לאחר שחתמה על הטופס הנדרש ומסרה לו תעודת הזהות שלה לצורך רישום העברת הבעלות.

4.במועד הדיון, טענה התובעת כי אינה יודעת כיצד העביר הנתבע בעלות ברכב, בלא הסכמתה ובלא שחתמה על ייפוי כוח. התובעת הבהירה בעדותה כי פנתה והגישה תלונה במשטרה, שם נמסר לה שהרכב על שמו של הנתבע והיא אינה יכולה לעשות דבר אלא לפנות לבית המשפט.

הנתבע הבהיר בעדותו, כי קיבל מהתובעת את תעודת הזהות שלה, כדי לבצע העברת בעלות, וכי המשטרה בדקה את טענות התובעת ומסרה לו כי הכל תקין והמסמכים נבדקו ונמצא כי התובעת חתומה כנדרש.

בתשובה הסבירה התובעת, כי היא נוהגת להשאיר את תעודת הזהות ברכב וכך הגיעה תעודת הזהות לידי הנתבע ועמדה על דעתה כי לא מסרה לו ייפוי כוח ולא חתמה על מסמך לצורך העברת הבעלות.

5.אמנם, התביעה מתבררת בבית המשפט לתביעות קטנות, בו ישנה גמישות בסדרי הדין, אולם גם בהליך זה חל על התובע נטל השכנוע, החובה להוכיח את תביעתו, על פי הדרישה לפיה "המוציא מחברו עליו הראיה".

הפסיקה קבעה לא פעם, כי תובע שאינו עומד בנטל השכנוע, הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו, לא יוכל לזכות בתביעתו, והיא תידחה. על מנת לזכות בתביעתו, על תובע לשכנע את בית המשפט כי הסבירות שגרסתו היא הנכונה בשיעור של 51% לפחות. לפיכך, במקרה שבו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שהם מעלים - שקולות, הרי שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו ותביעתו תידחה.

6.במקרה דנן, לא ניתן להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסתו של הנתבע בשל אלה:

ראשית, הטענה כי תעודת הזהות נותרת ברכב היתה רק במועד הדיון וכמענה לטענות הנתבע, ועל כן היא בבחינת עדות כבושה שמשקלה נמוך ביותר.

 מעבר לכך, הגרסה לפיה נוהגת התובעת להשאיר תעודת זהות ברכב מנוגדת להוראות חוק החזקת תעודת זהות והצגתה, תשמ"ג-1982, המחייב בסעיף 2, מכל תושב בן 16 ומעלה לשאת עימו תמיד תעודת זהות. לפיכך, אין הנוהג להשאיר תעודת זהות ברכב – אם בכלל כך הדבר – עולה בקנה אחד עם הוראות החוק.

שנית, על פי המסמך ממשרד הפנים, נראה כי בעלות התובעת ברכב היתה במשך חודשיים בלבד, ובשילוב המסמכים שהגיש הנתבע המעידים על כך שהוא היה רשום כמבוטח בפוליסת הביטוח של הרכב, לא ניתן לקבל את הטענה כי התובעת לא ידעה שהרכב רשום על שם הנתבע, עד סמוך לפני הגשת התביעה.

לאור האמור, יש לקבוע כי מדובר בגרסאות שקולות, והתובעת לא עמדה בנטל להוכיח את עדיפות גרסתה.

7.לא זו אף זו, נראה כי התביעה המורה על השבת הרכב או פיצוי תמורתו הינה למעשה עתירה למתן פסק דין הצהרתי שייקבע מי הוא בעל הזכויות ברכב, ובית המשפט לתביעות קטנות אינו מוסמך לתת סעד זה.

8.אבהיר כי הסכסוך בין הצדדים מקורו בחייהם המשותפים במשך מספר שנים, כאמור בפתח כתב ההגנה, ואפשר – אם כי הדבר לא עלה לדיון ולא נמסרו עובדות בעניין זה – כי מדובר בידועים בציבור ובסכסוך הנובע מיחסי הזוגיות ביניהם, ובמקרה כזה, הסמכות לדון בתיק נתונה לבית משפט לענייני משפחה ולא לבית משפט זה.

9.לנוכח כל האמור לעיל, מצאתי כי לא ניתן לקבל את התביעה, אך לאור שאלת הספק בנוגע לסמכות העניינית אני מורה על מחיקת התביעה ולא על דחייתה.

10.התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 300 ₪.