איגל נ' לין

לפניי תביעה לפיצוי התובע בגין נזקי רכבו בתאונה מיום 17.8.14 (להלן: "התאונה") בה היה מעורב רכב הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"). הנתבעת 2 היא מבטחת רכב הנתבעת.

לכל אחד מהצדדים גרסה משלו באשר לאופן התרחשות התאונה וכל צד מנסה לגלגל את האחריות לפתחו של משנהו. כן חלוקים הצדדים באשר לנזק.

לגרסת התובע בעת שהשלים כניסה לחנייה מותרת מימין לכביש, עת רכבו היה בעצירה, הנתבעת שהגיעה במהירות, לא הבחינה ברכב התובע ופגעה בו בחוזקה בצד שמאל מאחור ולאורך הדופן השמאלית. התובע צירף תמונות התאונה וכן חוות דעת שמאי לפיה ניזוקו "פח אחורי, כנף אחורית שמאלית, דופן פנימית אחורית שמאלית, רצפת תא המטען".

לגרסת הנתבעת בעת שנסעה בנתיב נסיעתה הבחינה ברכב התובע מימין לכביש, מוטה מעט באלכסון כך שחלקו האחורי בולט מנתיב החניה לנתיב הנסיעה. לפתע החל התובע בנסיעה לאחור לתוך נתיב נסיעתה וחסם את דרכה, תוך שהוא מקצר, רוצה לומר מבטל לחלוטין את מרחק הבלימה, ומכאן הייתה התאונה בלתי נמנעת. עוד טענה הנתבעת בכתב ההגנה, כי אילו כגרסת התובע רכב התובע השלים כנסתו לחניה, רכב התובע צריך היה להיות ניזוק לאורך דופן שמאל ורכבה בדופן ימין. דבר שלא ארע.

התובע והנתבעת העידו בפני וחזרו על גרסתם לאופן התרחשות התאונה. כן הוצגו על ידי התובע תמונות נזקי כלי הרכב של הצדדים סמוך לאחר התאונה (סומנו ת/1-ת/3). הנתבעות הציגו את תמונת הרחוב בו ארעה התאונה (סומן נ/1).

דיון והכרעה 

הגם שעסקינן בבית משפט לתביעות קטנות וגם אם בית המשפט מגמיש את הדרישות בעניין דיני הראיות, הרי שעדיין חלה על התובע החובה להוכיח את תביעתו - זאת בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו". (רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פ"ד נז (4) 981).

במשפט האזרחי, על התובע, להוכיח את טענותיו ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, היינו, החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי סבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%. (ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598).

במקרה זה מדובר בגרסה מול גרסה ומשכך על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן בדין או בראיות החיצוניות בכדי לתמוך באיזה מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו. כאשר מקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים הצדדים שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע ותביעתו תידחה. (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון, עמ' 187-193 ובעמ' 200-201, (מהדורה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (2.9.2010).

בחנתי את העדויות, את טענות הצדדים בכתבי הטענות, את תמונות הנזק בכלי הרכב של הצדדים (ת/1-ת/3) ואת תמונת רכב התובע בזירת התאונה (נ/1). על יסוד כל אלה, הגעתי לכלל דעה לא לקבל את גרסת התובע להתרחשות התאונה. אבהיר טעמי.

אין מחלוקת כי רכב התובע היה בתהליך חנייה בחניה מותרת לצד המדרכה מימין לנתיב הנסיעה ברחוב בו ארעה התאונה, כשחלקו הקדמי של הרכב בתוך תחום החנייה וחלקו האחורי שמאלי בולט באלכסון לנתיב הנסיעה. אין גם מחלוקת כי הרחוב בו ארעה התאונה הוא רחוב חד סטרי רחב, וכן כי בעת שרכב התובע היה בעצירה, מיקומו של הרכב, אף שבלט בצדו האחורי לכביש, לא הפריע למעבר כלי הרכב שחצו את הרחוב. כך עולה מעדויות הצדדים ומתמונת זירת התאונה נ/1. התובע העיד: "עמדתי בכבוש כך שבנתיב התאפשרה תנועת כלי רכב, אפילו עבר אוטובוס לאחר התאונה". (עמ' 1 שו' 23-24) וכן: "יש נתיב לחניה ועוד נתיב רחב למעבר" (עמ' 2 שו' 3). הנתבעת אישרה בעדותה כי כלי רכב שנסעו לפניה בנתיב נסיעתה, עברו את רכב התובע בעת שהיה בעצירה. (עמ' 3 שו' 6-7).

גדר המחלוקת הוא בשאלה האם רכב התובע היה בעצירה מוחלטת בעת שהשלים כניסה לחנייה מימין לכביש, במצב בו התאפשר מעבר כלי רכב אף שבלט בצדו השמאלי אחורי לנתיב הנסיעה כטענת התובע, או שמא רכב התובע שהיה בעצירה כשחלקו האחורי שמאלי בולט לכביש, החל לפתע בנסיעה לאחור בעת שרכב הנתבעת היה בכיוון נסיעתו ברחוב, כטענת הנתבעת. במחלוקת זו לא מצאתי לקבל את גרסת התובע. זאת אף שחזר והטעים בעדתו כי לא נסע לאחור ולא היה לו צורך לנסוע לאחור.

גרסת התובע לפיה רכבו היה בעצירה בעת התאונה, לאחר שהשלים כניסה לחנייה, אינה מסתברת עם מיקום וסוג הנזק בכלי הרכב המעורבים ועם תמונת רכב התובע בזירת התאונה.

בתמונות כלי הרכב (ת/1-ת/3), נראה רכב התובע עם פגיעה בפינה השמאלית אחורית של הרכב וכן בצד המרכב בדופן השמאלית אחורית. התובע העיד כי רכב הנתבעת ניזוק בדופן הימנית קדמית. (עמ' 2 שו' 6). בתמונות כלי הרכב (ת/1-ת/3) נראה רכב הנתבעת עם פגיעה בדופן הימנית קדמית של הרכב ועם פגיעה נקודתית של מעיכת פח הרכב בצד הקדמי ימני של הרכב וסימני חיכוך בצבע רכב התובע (כחול) לאורך הדופן הימנית קדמית של המרכב. יובהר כי הנתבעות לא הציגו תמונות של כלי הרכב, או דו"ח השמאי שבדק את רכב הנתבעת, ובהקשר זה הסתמכו על תמונות כלי הרכב של התובע.

מיקום הפגיעה וסוג הפגיעה ברכב הנתבעת מסתברים יותר עם גרסת הנתבעת לתאונה מאשר עם גרסת התובע. שהרי, אם רכב התובע היה, כטענת התובע, בעצירה מוחלטת בעת התאונה, ברכב הנתבעת צריכה הייתה להיות פגיעה בחזית הרכב מימין, הוא החלק הראשון, שהיה פוגע ברכב התובע אילו היה בעצירה, ולא בצד המרכב בדופן הימנית קדמית כפי שארע. פגיעת "המעיכה" בצד הימני של רכב הנתבעת אף היא מסתברת יותר עם גרסת הנתבעת לפיה רכב התובע נסע לאחור ופגע ברכבה.

קיומה של פגיעה בפינה השמאלית אחורית של רכב התובע, בנוסף לפגיעה בדופן השמאלית אחורית של הרכב, אף היא אינה מסתברת עם גרסת התובע. שהרי, אילו רכב הנתבעת היה פוגע ברכב התובע כשהוא בעצירה מוטה עם צדו האחורי שמאלי לכביש, היה רכב התובע נפגע בדופן השמאלית של המרכב ולא הייתה פגיעה בפינה האחורית של הרכב, ואילו רכב הנתבעת היה ניזוק בחזית. הנזק ברכב התובע מסתבר יותר עם המסקנה כי רכב התובע נסע לאחור פגע ברכב הנתבעת שהיה בנסיעה, ומכאן סימני הפגיעה בפינה השמאלית אחורית ובדופן השמאלית של רכב התובע, ובדופן הימנית קדמית של רכב הנתבעת שהיה בנסיעה ומכאן סימני החיכוך בצד הימני קדמי ברכב הנתבעת בצבע רכב התובע.

טענת התובע כי השלים את החניה נסתרה, ועדותו בעניין לא הייתה אחידה. התובע העיד כי השלים את הכניסה לחניה עת שעמד בעצירה מוחלטת עובר לתאונה. (עמ' 2 שו' 12). עדות זו אינה עולה בקנה עם דברי התובע כי המתין ברכב חצי דקה או דקה (עמ' 2 שו' 2) ועם מיקום רכב התובע בתמונה נ/1, כך שהתובע אישר בעדותו כי לא סיים להחנות את הרכב. (עמ' 2 שו' 17).

תקנה 45 לתקנות התעבורה, התשכ"א -1961 קובעת: "נוהג רכב לא יסיענו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע (1) סיכון או פגיעה. (2) הטרדה או הפרעה.