מנטין נ' פרימה מלונות ותיירות ישראל 1977 בע"מ

1.התובעת התארחה במלון שמפעילה הנתבעת.

באחד מימי האירוח הניחה בשעות הבוקר את מכשירי השמיעה בהם נעזרה בתוך צלחת פלסטיק על השולחן בחדרה. מדובר במכשירי שמיעה קטנים, ללא ידית המולבשת על האוזן שהם בצבע חום. הצדדים חלוקים אם הצלחת היתה גם מכוסה במפית.

בשעה 15:00 שבה לחדרה וגילתה שהצלחת פונתה מהחדר יחד עם האשפה כשאיתה מכשירי השמיעה.

התובעת, בתה ומנכ"ל המלון ניסו לאתר את מכשירי השמיעה בתוך שקיות האשפה שנזרקו למיכלי האשפה של המלון, ללא הצלחה.

לטענת התובעת הנתבעת נושאת באחריות לאובדן והנזק באשר התרשל מי מעובדי המלון שניקה את החדר וזרק את מכשיר השמיעה. בגין האמור הוגשה התביעה לפיצוי בשל הצורך ברכישת מכשירי שמיעה חדשים.

2.מנגד טענה הנתבעת כי התובעת לא יידעה את הנהלת המלון שהיא מחזיקה ציוד יקר ערך בחדרה ובכך נמנע מאת הנתבעת להנחות את עובדיה לנקוט משנה זהירות בעת ניקיון החדר. עוד טענה כי התובעת נהגה בקלות ראש עת השאירה את מכשירי השמיעה בצלחת חד פעמית מכוסה בנייר, כך שיכול היה עובד הנקיון לסבור כי מדובר בשאריות מזון לזריקה.

3.המחלוקת היא אם יש להטיל על הנתבעת את חובה לפצות את התובעת בנסיבות האמורות.

על פי הוראות תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדר דין), תשל"ז-1976, משמדובר בתובענה בהליך של תביעות קטנות, יהיה פסק הדין מנומק באופן תמציתי.

דיון ומסקנות:

4.לנתבעת, באמצעות עובדיה, אחריות כלפי חפצי אורחי המלון, גם בשעה שנעשות פעולות שגרתיות ונדרשות של נקיון החדרים. התובעת הניחה את מכשירי השמיעה על צלחת בחדר. מקום בו עובד הנקיון מנקה את החדר ומפנה מה שנדמה בעיניו כפסולת שנמצאית על השולחן או השידה בחדר – ושאינה נמצאית בפחי האשפה בחדר – הרי שעליו לנקוט משנה זהירות, מאחר שכבמקרה זה השלכות פינוי אותה 'פסולת' עשויה להיות בלתי הפיכות.

בין אם מכשירי השמיעה היו גלויים על הצלחת ובין אם היו מכוסים במפית כטענת הנתבעת, צריך היה עובד הניקיון לבדוק מה הוא מפנה לפח האשפה; ומשככל הנראה לא עשה כן, הרי שעל הנתבעת לפצות את התובעת על נזקה.

5.אין לדעתי רלוונטיות להוראה המחריגה אחריותו של בית המלון בסע' 12(ג) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967, באשר במקרה זה לא מדובר בסיכון שעומד בבסיס תכליתו של חוק השומרים. לא מדובר בנכס של אורח שנגנב או ניזוק בשעה ששהה במלון. מדובר בהתרשלות של עובד ניקיון מטעם הנתבעת שככל הנראה לא שם ליבו לחפץ אותו השליך לאשפה, מקום בו היה מצופה ממנו לשים לב וזאת לא ניתן לתלות באי-הודעה על נכס בעל ערך הנמצא בחדר.

6.בצד האמור מצאתי לייחס לתובעת אשם תורם של 15%, באשר השאירה את מכשירי השמיעה שלא בתוך קופסה ייעודית אלא בתוך צלחת חד פעמית, באופן שככל הנראה הביא לטעות מצד עובד הניקיון.