ת"ק 42909-12-14 חכם ואח' נ' רוזנטל ואח'

תביעה ותביעה שכנגד בנוגע להסכם שכירות דירה ברחוב איסלנד בירושלים.

בתביעת השוכרים נטען, כי השוכרים קיימו את כל התחייבויותיהם על פי הסכם השכירות; כי נשארו בדירה ארבעה ימים מעבר למועד הפינוי שעליו סוכם בהסכם השכירות וכי סיכמו עם המשכיר כי ישלמו לו 700 שקל בגין תקופה נוספת זו, לאחר שיחזיר להם מספר חפצים שנותרו בדירה. ואולם, לטענת השוכרים, כשהגיעו ליטול חפצים אלה, המשכיר צעק עליהם, קילל אותם ולא אפשר להם ליטול את חפציהם. עוד נטען, כי המשכיר פעל, ללא כל סיבה, על מנת לגבות את שיק הפיקדון שמסרו לידיו וכי למרבה המזל הבנק לא כיבד שיק זה. תביעת השוכרים היא על סך 4,500 ₪, מתוכם 3,500 ₪ בגין עלות החפצים שלא הוחזרו להם ו-1,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד טען המשכיר, כי הסכם השכירות הסתיים, על פי האמור בו, בסוף חודש אוגוסט 2014, אך השוכרים נותרו בדירה לאורך כל חודש ספטמבר, מבלי לשלם דמי שכירות. המשכיר הוסיף, כי לאחר שפניות חוזרות ונשנות מצדו לשוכרים בנוגע לתשלום השכירות לא נענו על ידם, הופקד שיק הביטחון שנמסר לו, וכי השיק חזר הואיל ובוטל על ידי השוכרים. עוד נטען כי השוכרים נטלו את חפציהם מהדירה (הגיעו לדירה, נכנסו אליה ונטלו את חפציהם, וזאת, בנוכחות שוטרים שאותם הזמין, הואיל וחשש כי השוכרים ייפגעו בו). לטענת המשכיר, טענת השוכרים בדבר חפצים שנותרו בדירה היא בגדר ניסיון גס למנוע את גביית שיק הביטחון. כמו כן, נטען, כי על השוכרים לשלם לו בגין האיחור בפינוי הדירה סך של 13,500 ₪ (450 ₪ בגין כל יום איחור, על פי סעיף 12 להסכם השכירות).

במעמד הדיון בתיק טענו השוכרים טענות שונות, ובין היתר, קבלו על כך שהמשכיר, לדבריהם, פינה אותם מהדירה ללא התראה מספקת; טענו כי המשכיר שינה "בעט" את חוזה השכירות, שהעתק ממנו, לדבריהם, אינו מצוי בידם; טענו כי אמנם הוציאו את רכושם מהדירה בנוכחות שוטר, אך השאירו אותו בסמוך, ועד שחזרו לקחתו המשכיר כבר החזירו לדירה ונעל את הדלת; טענו כי המשכיר קילל אותם וירק עליהם (לרבות על אמה של השוכרת שהעידה בדיון); טענו כי פינו את הדירה ביום 19.9.2014 לערך, כי נתנו לתובע שיק אחרון לצורך תשלום דמי שכירות עד יום 15.9.2014, וכי רצו ליתן לו שיק נוסף בסך 700 ₪ עבור מספר ימים נוספים, אך הוא לא בא לקחתו. מנגד חזר המשכיר על גרסתו האמורה.

לאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות וכי דין התביעה שכנגד להתקבל ברובה.

התרשמותי החד משמעית מעדויות הצדדים היא כי עדות המשכיר הייתה אמינה וכי למרבה הצער לא ניתן לומר דברים דומים בנוגע לעדויות השוכרים והעדה מטעמם.