סלם ואח' נ' פסיפיק רכב ותחבורה בע"מ

ביום 30.3.15 בסביבות השעה 10:40, בחניון הצמוד אל סניף הדואר המרכזי ברח' הרברט סמואל

בחדרה, ארעה תאונת דרכים בין רכבו של תובע 2 מסוג יונדאי מ.ר. 81-922-13 (להלן: "היונדאי")

המבוטח על שם תובעת 1 שהיא אשתו, לבין רכב הנתבעת מסוג רנו מ.ר. 32-186-79 (להלן: "הרנו").

בשעת התאונה נהגה ביונדאי הגב' צליל סלם נלקן, שהיא בתם של התובעים (להלן: "נהגת היונדאי") ואילו ברנו נהג מר נתנאל שרמה (להלן: "נהג הרנו").

לגרסת נהגת היונדאי, עם כניסתה אל מגרש החניה הממוקם מימין לאותה כניסה ולאחר שהבחינה במספר כלי רכב שעמדו במקום והמתינו, היא החליטה להמשיך בנסיעה ישר מתוך תקווה כי אחד ממקומות החניה שבכיוון נסיעתה (ישר וימינה) יתפנה (ר' בשרטוט ת/1). אלא, שבשלב בו היא עצרה את רכבה וחיכתה, הבחינה לפתע בנהג הרנו אשר עמד קודם לכן בכניסה אל החניון כאמור, כשהוא מסיע את רכבו לאחור ואז – בניגוד לציפייתה כי יבחין בה ויעצור – התנגש הלה ביונדאי ופגע בה.

נהג הרנו אשר הניח בפני את צילום הכניסה אל החניון (נ/1) ושרטט את מקום הארוע (נ/2), אישר כי נסע לאחור ואמר: "את נהגת רכב התובעים לא ראיתי, כנראה כשנכנסתי לאוטו היא נכנסה פנימה לחניון וראתה שאין כניסה ונסעה אחורה ואז פגעה בי". לשאלתי השיב נהג הרנו כי לא הבחין ברנו עד לרגע הפגיעה ואילו התובעת אשר הכחישה את טענתו בדבר נסיעתה לאחור, עמדה על גרסתה ואמרה: "כשנסעתי ישר לתוך החניון המטרה שלי היתה להכנס ימינה ולעשות מעין פרסה...".

עיון בתצלום הנזק שנגרם ליונדאי מלמד על פגיעה נקודתית בחלק התחתון הימני של הפגוש האחורי.

לאחר ששמעתי את עדויות שני הנהגים ועיינתי בשרטוטים ובתצלום וכן בראיות בדבר אופי הנזק

שנגרם ליונדאי, דעתי היא כי דין התביעה להתקבל.

גרסת נהגת היונדאי נשמעה לי הגיונית ומהימנה והיא מתיישבת עם אופי ומיקום הנזק שנגרמו לרכב זה. זאת בעוד שנהג הרנו הודה כי נסע לאחור ולא הבחין ביונדאי עד לרגע הפגיעה, כשגרסתו בדבר נסיעת היונדאי לאחור גם כן, נותרה בגדר השערה בלבד.

סעיף 45 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 מורה כי: "נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך