ת"ק 42211-05-15 גבאי נ' שחר

לפניי תביעה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות. התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת – שכנתה משכבר הימים – להשתתף במחצית עלות בנייתה של גדר-חומה, המפרידה בין חצרות הבתים.

שמעתי היום את טענות הצדדים, ובאתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד. בהתאם להוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, אנמק את פסק-דיני באופן תמציתי.

אין ספק כי בין התובעת לבין הנתבעת שוררת מערכת יחסים עכורה זה זמן רב. התובעת, כך מתברר, הגישה בזמנו תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות ברחובות, לחייב את הנתבעת להקים גדר או חומה, זאת במקום הגדר הפגומה והמסוכנת שהפרידה בין החצרות. התביעה נמחקה, בנימוק שבית המשפט לתביעות קטנות אינו מוסמך ליתן צו עשה (ת"ק 7031-07-14, פסק-דין מיום 3.5.2015).

נראה, כי בסמוך לאחר מכן יזמה התובעת את הקמת הגדר, ולדבריה – הנתבעת הסכימה לכך ומחויבת בתשלום מחצית מן העלות (קרי: 6,000 ₪ מתוך 12,000 ₪ ששולמו לקבלן). הנתבעת מצדה גורסת כי הגדר הוקמה ללא רשותה ובלי שעלות הבנייה הובאה לידיעתה.

כאמור, עמדתי היא כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי.

לאחר בחינת החומר שלפניי, לרבות תמונות שהוצגו במהלך הדיון והתרשמות מהעדויות, מצאתי כי הגדר שהפרידה קודם לכן בין חצר התובעת לבין חצר הנתבעת, הייתה אכן רעועה, קרועה ולא בטיחותית. במצב דברים זה, ובשים לב גם למכלול מערכת היחסים בין השכנות, הקמת חוצץ חדש הייתה בבחינת פעולה סבירה ואף ראויה. לפי התרשמותי, גם הנתבעת מפיקה טובת הנאה מקיומה של גדר חדשה, ואף לא מצאתי כי הנתבעת הביעה התנגדות בזמן ההקמה (היא אף הסכימה שהקבלן יזיז את המחסן שלה לצורך כך). בנסיבות אלה, אני סבור כי יש לחייב את הנתבעת בהשתתפות בהוצאות, ואני מפנה לעניין זה הן להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, הן להוראת סעיף 49 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.

בה בעת, אני מקבל את טענתה של הנתבעת כי היא לא הסכימה למחיר ששולם, ובנסיבות העניין, מצאתי כי הבחירה להקים גדר מבלוקים ובטון (ראו חשבונית שצורפה לכתב התביעה; אציין כי לא הוצגו תמונות של החומה), היא בחירתה של התובעת-בלבד. עוד אציין, כי לכתב ההגנה צורפו הצעות מחיר שהגישה התובעת במסגרת תביעתה הקודמת (ת"ק 7031-07-14), והסכומים שם נמוכים יותר. עוד יש להוסיף, כי הוראת סעיף 49 לחוק המקרקעין, שנזכרה לעיל, מדברת על השתתפות בהוצאות הדרושות כדי להחזיק מחוברים שבמיצר במצב תקין.

באיזון בין מכלול הנתונים שצוינו, ולאחר שעיינתי בהצעות המחיר שצורפו כאמור ושיוויתי לנגד עיני את מבחן הסבירות, מצאתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 3,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק-הדין ועד התשלום בפועל.

במכלול הנסיבות, ובשים לב גם לעובדה שבתביעה הקודמת (שנמחקה) לא נפסקו הוצאות, החלטתי להימנע מפסיקת הוצאות גם בהליך שלפניי.