לינבנד נ' הייב

לפני בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 10.12.17 בהיעדר הנתבע ובו חויב בתשלום 2,566 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל וכן הוצאות בסכום הכולל של 1,000 ₪.

הבקשה הוגשה ביום 25.12.17.

המבקש הגיש תצהיר ובו טען :

"הנני מצהיר בזאת כי מעולם לא נודע לי ו/או נמסר לי ו/או נתקבלה הזמנה על קיום הדיון ביום 10.12.17 בפני כבוד בית משפט נכבד זה ואילו הייתי יודע ו/או נמסרה לי הודעה ו/או הזמנה לדיון נשוא בקשה זו הייתי מתייצב לדיון".

זאת ועוד, הצהיר הנתבע כי אי התייצבותו לא נבעה מזלזול בכבודו של בית המשפט והסיבה לאי התייצבות היא אר ורק מחוסר ידיעה. בנוסף, טען הנתבע כי לא יעלה על הדעת כי יגיש כתב הגנה ולא יתייצב לדיון. בנוסף, טען הנתבע כי נסיבות קרות התאונה הנטענת על ידי התובע טרם בוררו וכי יש הליך משפטי תלוי ועומד בבית משפט השלום בנצרת שמספרו תא"מ 39207-10-16.

התובע הגיש תגובה לבקשה וטען כי המסמכים שתיק מפריכים טענותיו של הנתבע כי לא ידע על קיומו של הדיון. זאת ועוד, הדגיש התובע כי הוא אדם בן 82 השוהה בבית אבות והתייצב מס' פעמים לדיון אליו לא התייצב הנתבע. לעניין נסיבות קרות התאונה מושא כתב התביעה טען התובע כי הנתבע אשם בתאונה היות ופגע בחלקו האחורי של רכב התובע ולא שמר על מרחק ממנו. לפיכך, יש לטענתו לדחות את בקשת הנתבע לביטול פסק דין.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובתגובה לה, מצאתי כי דינה להידחות.

תקנה 11 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז – 1976 (להלן: "תקנות שיפוט בתביעות

קטנות"), שכותרתו היא: "אי התייצבות למשפט", מקנה לבית המשפט סמכות ליתן פסק דין על יסוד

כתב התביעה בהיעדר הנתבע.

אקדים ואומר שבעוד שההזמנה לדיון הומצאה לנתבע כדין, אין חובה לבטל את פסק הדין. עיון בתיק

בית המשפט מלמד כי הזמנה לדיון ביום 22.8.17 הומצאה במסירה אישית לידי מיופה כוח אשר חתם

בשם דוד מותעב ביום 10.8.17 לכתובת שנמסרה על ידי הנתבע בכתב ההגנה אותו הגיש ביום 13.8.17. זאת ועוד, ביום 8.9.17 נמסרה לידי דוד מותעב הזמנה למועד הדיון הקבוע ליום 10.12.17 בו ניתן פסק דין בהעדרו. לפיכך, שוכנעתי כי למבקש ניתן יומו בבית המשפט, ברם הוא בחר שלא להשתמש בזכות שניתנה לו. משכך, אין עילה לביטול פסק הדין מכוח חובת הצדק.