ת"ק 39100-05-14 אייזיק נ' איציק אברהם בע"מ

תובענה הנוגעת למשלוח דברי דואר באמצעות דואר אלקטרוני לתובע, הנשענת על הוראות סעיף 30 א' לחוק התקשורת (בזק ושידורים) תשמ"ב 1982.

לפי המתואר בכתב התביעה, התובע טוען כי בעבר התעניין בלימודי נהיגה, שירות המוענק על ידי הנתבעת, במסגרת הבעת עניין זאת השאיר התובע אצל הנתבעת את פרטיו האישיים, לצורך יצירת קשר, ולדבריו, בשנים עשר החודשים אשר קדמו להגשת התובענה, זכה לקבל מספר מסרונים פרסומיים מאת הנתבעת לטלפון הנייד שלו. התובע ציין כי פנה ביום 18.5.2014 טלפונית על מנת להסיר את שמו מרשימת הדיוור של הנתבעת, ורק לאחר מספר נסיונות הדבר צלח. התובע ציין כי בסה"כ זכה לקבל שש פניות במסרון מאת הנתבעת, ולכן סבור כי יש לפצות בסך של 6,000 ש"ח, שהם 1,000 ש"ח בגין כל מסרון.

הנתבעת השיבה לתביעה, ולדבריה יש לדחות התובענה בהיותה קנטרנית, מקום שהתובע הוא שיצר קשר עם הנתבעת, ובהתאם זכה לקבל עדכונים אודות המוצר לגביו הביע התעניינות, ומרגע שהודיע כי אינו מעוניין לקבל עוד דברי פרסומת, הוסר ולא קיבל עוד כל הודעה.

שתי שאלות ראויות להכרעה בהקשר זה: האם נסיבות משלוח דבר הדואר מהווה מעשה הפרה לפי הוראות סעיף 30 א' (ט) לחוק התקשורת (בזק ושידורים)? ואם כן, מהו הפיצוי הראוי בהקשר זה?

לאחר בחינת טענות הצדדים, מצאתי לנכון לענות על השאלה הראשית בשלילה, מהטעמים כמפורט להלן:

• אין הכרח כי מפרסם יחתים את לקוחותיו או לקוחותיו-בכוח, על כתב הסכמה לקבלת דברי פרסומת. החריג המפורט בסעיף 30א (ג) לחוק התקשורת (בזק ושידורים) תשמ"ב 1982, מאפשר למפרסם לשלוח דברי פרסומת אף ללא קבלת הסכמה מראש, כפוף להתקיימות שלושה תנאים מצטברים – הנמען מסר פרטיו למפרסם במסגרת התקשרות קודמת או מו"מ, ניתנה הזדמנות להודיע על סירוב, דבר הפרסומת מתייחס לאותו מוצר או מוצר דומה לנשוא ההתקשרות הראשונה.