ת"ק 38903-11-14 מזוז ואח' נ' קאופמן ואח'

תביעה לתשלום סך של 7,920 ₪ בגין נזקי תאונת דרכים.

התובעת 2 (להלן – התובעת) נהגה בזמן התאונה ברכב בבעלות תובע 1. לטענת התובעת, היא נסעה עם רכבה ברחוב חד-סטרי, כאשר רכב בבעלות נתבע 1, שהיה נהוג על ידו באותה עת (ומבוטח על ידי נתבעת 2), נסע לאחור, על מנת לחנות במקביל למדרכה, ופגע בחלקו הקדמי של רכבה. על פי תמונות נזק שהוצגו, המדובר בפגיעה המתמקדת בצדה של חזית הרכב (ולא במרכז החזית). נזק זה הוערך בחוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה, בסך של 6,224 ₪. תביעת התובעים מתייחסת לנזק האמור וכן נתבע פיצוי בגין שכר השמאי בסך של 696 ₪ ובגין הפסד ימי עבודה, נסיעות, עוגמת נפש וטרחה, בסך של 1,000 ₪.

מנגד טען הנתבע 1, כי נסע עם רכבו מאחורי רכב התובעת. לדבריו, הוא התכוון לחנות במקביל למדרכה, בין שני כלי רכב, ולשם כך עצר את רכבו כבר במקביל לאחורי שבין השניים, שכן חשש שאם ימשיך בנסיעה עד לקדמי שביניהם, תמשיך התובעת בנסיעה אחריו, דבר שיימנע ממנו לממש את כוונתו לחנות במקום. לטענת הנתבע 1, כבר בשלב זה פגע רכב התובעת מאחור ברכבו, כנראה בוו הגרירה של הרכב.

הצדדים חלוקים בניהם גם לגבי אופן התנהלותם אחרי התאונה. לטענת התובעת, הנתבע 1, סימן לה, מיד לאחר התאונה, כי לא נגרם כל נזק, והמשיך בנסיעה למרכול סמוך, ואילו היא מצדה, לאחר שראתה כי אכן נגרם נזק, הצמידה פתק לחלון רכבו של הנתבע 1, שחנה ליד המרכול, וביקשה מבנה להמתין ליד רכב הנתבע 1. לדבריה, הנתבע 1 קרע את הפתק והיא נאלצה לקבל את פרטיו מהמשטרה. מנגד טען הנתבע 1, כי התובעת היא שברחה מהמקום וכי לא קרע את הפתק – אשר הוצג על ידו שלם בדיון.

לאחר ששמעתי את הצדדים, התרשמתי מעדויותיהם, ועיינתי בתמונות המתארות את הנזקים שנגרמו לרכב התובעת, הגעתי למסקנה כי התובעת הוכיחה, במאזן ההסתברויות, את גרסתה בנוגע לאופן התרחשות התאונה, וכי דין התביעה, לפיכך, להתקבל ברובה.

לטעמי, הנזקים שנגרמו לרכב התובעת – המתמקדים כאמור באחד מצדדי חזית הרכב ולא במרכז החזית – מתיישבים יותר עם גרסת התובעת, שלפיה רכבו של הנתבע 1 פגע ברכבה כשנסע לאחור תוך הסטת הרכב לצורך כניסה לחנייה, מאשר עם גרסת הנתבע 1, שלפיו עמד במקום כאשר רכב התובעת פגע ברכבו מאחור (תוך שנסע ישר).