ת"ק 38070-09-16 בלגזאל נ' בן סימון ואח'

 1.התובע והנתבעים מתגוררים בבניין הנמצא בעכו, רח' ירושלים 16 (להלן: "הבניין").

בבניין 16 דירות. בקומת הקרקע ישנם שני מחסנים משותפים של דיירי הבניין. מחסן אחד קדמי (להלן: "המחסן הקדמי") ואחד אחורי (להלן: "המחסן האחורי"). המחסנים משמשים את דיירי הבניין לאחסון חפצים.

2.לטענת התובע, כעולה מכתב התביעה, בתאריך 6/9/16, עת הוא היה בעבודה, הכריח נתבע 1 (להלן: "הנתבע") את אשתו של התובע להוציא מהמחסן האחורי חפצים של התובע ואשתו. כשחזר התובע מהעבודה, בסביבות השעה 17:00, הוא ואשתו החזירו את החפצים למחסן האחורי אולם מאוחר יותר באותו יום הוא ראה שוב את החפצים מחוץ למחסן וביום 10/9/16 הוא גילה שחסרים לו "...שתי עגלות תינוק. אחת רגילה והשניה של תאומים וגם סל" והחשודים שלו, כאחראים להעלמות החפצים הנ"ל, "...הם בני משפחת יונס מקומה רביעית שהוציאו בהוראתו של מוריס".

לכן הגיש התובע את תביעתו שבפניי, בה הוא עותר לחייב את הנתבעים לפצותו בסכום של 1,400 ₪ - 1,000 ₪ שווי שתי העגלות, 200 ₪ שווי הסל ו – 200 ₪ יום עבודה בגין הצורך לבוא לבית המשפט.

3.בכתבי ההגנה שהגישו הנתבעים הם הכחישו כל קשר להיעלמות העגלות והסל והעלו טענות שונות באשר להתנהלותו/התנהגותו של התובע, שאיני מפרטן, שכן לדעתי אינן רלבנטיות לתביעה שבפניי.

לכן מבקשים הנתבעים לדחות את התביעה. הנתבע גם ביקש לחייב את התובע בהוצאות לדוגמא.

4.לאחר שבחנתי את העדויות ואת שאר הראיות שהובאו בפניי, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן הנימוקים לכך:

כפי שעולה מעדותו של התובע, לאחר שהחפצים הוצאו מהמחסן האחורי ב – 6/9/16, החפצים הוחזרו למחסן. רק ב – 10/9/16 נוכח התובע לגלות שהעגלות והסל נעלמו. כאשר נשאל איזו הוכחה יש לו שהנתבעים הם אלה שהוציאו את הדברים מהמחסן אחרי שהתובע החזיר אותם למחסן, הוא ענה כי יש לו שיחה מוקלטת מ – 4/11/16, שבה הנתבע אומר לגב' קמיל בן שלוש שהוא, הנתבע, הוציא את הדברים והתובע החזיר אותם למחסן (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 17, 18 ועמ' 2 שורה 26). כאשר נשאל איזו הוכחה יש לו כי אחרי שהוא החזיר את הדברים למחסן, הנתבע שוב הוציא אותם, השיב "אני לא עומד ליד המחסן כל הזמן. אני יודע שהדברים נעלמו" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 27- 29). הא ותו לא. אין ספק שזו לא הוכחה לכך שהנתבעים או מי מהם הוציאו את העגלות והסל בין ה – 6/9/16 ל – 10/9/16 (שאז נעלמו העגלות והסל, לגרסת התובע), מה גם שהשיחה המוקלטת הינה מכחודשיים לאחר שהעגלות נעלמו והיא מתייחסת, לכאורה, להוצאת דברים של התובע מהמחסן ב – 4/11/16 (כך ניתן להבין מדברי התובע בעמ' 8 לפרוטוקול, שורות 3-11). לכן גם אם הנתבע הודה בשיחה המוקלטת – בהקשר זה ראוי לציין כי לא הוגש תמליל של השיחה וכאשר ניסה התובע להשמיע את ההקלטה בביהמ"ש, לא ניתן היה להבין דבר מהנאמר - כי ב – 4/11/16 הוא הוציא חפצים של התובע מהמחסן, אין בכך משום הוכחה כי הנתבעים או מי מהם אחראים להעלמות העגלות והסל מהמחסן עובר ל – 10/9/16. אגב, אם הנתבע הודה שהוא הוציא את הדברים, מה רוצה התובע מהנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת")?

אין חולקין כי לכל הדיירים בבניין, או לפחות לרובם, יש מפתח למחסן האחורי. כאשר נשאל התובע איזו הוכחה יש לו שהעגלות והסל שנעלמו לא הוצאו אל מחוץ למחסן, עובר ל – 10/9/16, על ידי דייר אחר, הוא ענה "אני בטוח במאה אחוז שהם הוציאו כי הילד של נתבעת 2 כל הזמן מוציא דברים מהמחסן והורס לי אותם.." (עמ' 2 לפרוטוקול שורות 30 עד עמוד 3, שורה 2). כלום אמירה זו, גם אם היא נכונה, הינה הוכחה לכך שהנתבעים או מי מהם, הם שאחראים להעלמות העגלות והסל? אגב, מה אשם הנתבע שבנה של הנתבעת מוציא כל הזמן דברים מהמחסן?

אם לא די באמור לעיל, הנני לציין כי התובע השאיר עליי רושם שלילי ביותר ואינני יכול לתת אמון בדבריו. לכן אני גם בספק אם העגלות והסל באמת "נעלמו" כגירסת התובע. אולי נמכרו על ידי התובע? (אשתו של התובע העידה כי הם החזיקו בעגלות כדי למכור אותן). אגב, לפי גירסת אשתו של התובע, הסל כלל לא נעלם אלא היא שמה אותו במחסן הקדמי (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 29).