ת"ק 3715-05-16 אמסלם נ' צרויה

1.עניינה של התביעה שלפניי בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 12.3.2016 בכביש 424.

2.לטענת התובעת, בתאריך 12.3.16 הנתבע נכנס עם רכבו לכביש ראשי ללא עצירה לפני הצומת, פגע ברכבה וגרם לה לנזקים המפורטים בחוות דעת שמאי בסך של 5,301 ₪. כן תבעה התובעת שכ"ט שמאי בסך כולל של 1,180 ₪ והוצאות משפט בסך 65 ₪.

3.הנתבע הגיש כתב הגנה ובו טען כי יצא מכיוון מושב יד רמב"ם, עמד ביציאה מהמושב ושהכביש היה פנוי, פנה שמאלה. עם סיום הפנייה מצומת, הגיע רכבה של התובעת מולו ופגע בו. לטענתו, התובעת לא שמרה על נסיעה בנתיב הימני, סטתה לעבר נתיב נסיעתו וכתוצאה מכך פגעה בחלק השמאלי קדמי של רכבו.

4.במהלך הדיון שנערך בפני, העידה התובעת וחזרה על גרסתה לפיה נסעה בכביש ראשי, ליד צומת הכניסה למושב יד רמב"ם. התובעת טענה כי החלה לנסוע לאחר שעמדה ברמזור ועל כן לא הספיקה להאיץ. לפתע, הגיחה מונית מצד ימין במהירות ופנתה שמאלה ללא עצירה תוך כניסה לנתיב נסיעתה. התובעת טענה כי רכבים נוספים פנו למושב וחסמו את שדה הראיה באופן שלא אפשר לה להבחין ברכבו של הנתבע. התובעת טענה כי הספיקה להסיט את רכבה מעט שמאלה ופגעה בצידו של רכב הנתבע שאם לא כן היתה פוגעת בדלת הנהג. התובעת טענה שכתוצאה מהתאונה ולאחריה סטה רכבה לעבר עמוד שהיה במקום.

5.הנתבע טען מנגד כי יצא עם רכבו לצומת T ביציאה מהמושב, וכי רק לאחר שסיים את הפניה שמאלה ורכבו התיישר, סטתה התובעת לעבר נתיב נסיעתו וכך נמצאו הרכבים לאחר התאונה. הנתבע טען כי מהרמזור עד למקום התאונה היה לתובעת מרחק להאיץ את רכבה.

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, אני מעדיפה את גרסתה של התובעת. ולפיכך, יש לדעתי לקבל את התביעה ולחייב את הנתבע בהוצאות התובעת, הכל כפי שיפורט להלן.

ראשית, התרשמתי מעדות התובעת והיא מהימנה בעיני. התובעת חזרה בעקביות על גרסתה לפיה נסעה במהירות המותרת בכביש בנתיב ראשי בעוד רכבו של התובע אשר הגיע מנתיב צדדי פנה שמאלה במהירות, ללא עצירה ומתן זכות קדימה, דבר שגרם לקרות התאונה.

שנית, תמונות הנזק מתיישבות עם גרסת התובעת לפיה התאונה ארעה באופן שתיארה קרי, פגיעת בחלק בשמאלי של רכב הנתבע בקורת מרכב ודופן קדמית ברכבה של התובעת. הנזקים עומדים בקנה אחד עם גרסתה לפיה נסעה ישר בנתיב נסיעתה והנתבע הוא זה אשר חצה את מסלולה פנה שמאלה ופגע ברכבה באופן אשר גרם לה לסטות מעט ממסלולה על מנת לנסות ולמנוע את התאונה, אך ללא הצלחה. גם מיקום הרכבים לאחר התאונה, עליו התבסס הנתבע, הוסבר על ידי התובעת כשהעידה כי לאחר התאונה וכתוצאה ממנה רכבה עף שמאלה.

מנגד עדותו של הנתבע היתה בלתי מהימנה, הנתבע דילג על פרטי המקרה ועבר לדון בעדותה של התובעת ומדוע אין לקבלה, כשהוא אינו מוסר פרטים ביחס לאופן קרות התאונה אלא מבקש להיבנות ממצב הרכבים לאחר התאונה. לפיכך, טענת הנתבע לפיה התובעת היא שסטתה לעבר נתיב נסיעתו לא הוכחה וגם אין בה כל הגיון כאשר מדובר בכביש דו סטרי.