ממיסטבלוב נ' גלאם

התובע הינו בעלים של רכב שניזוק במהלך תאונת דרכים (להלן: רכב 1) שארעה בין רכב 1 לבין רכב שבו נהגה הנתבעת (להלן: רכב 2).

לטענת התובע, בעת שנסע ישר בכביש מסוים, רכב 2 נסע מאחוריו ובשלב מסוים פגע ברכב 1 מאחור. לטענתו, החליף פרטים עם הנתבעת ובהמשך הרכב הועבר לבדיקה על ידי שמאי וחוות דעתו צורפה לכתב התביעה.

לטענת הנתבעת, רכב 2 נסע בנתיב הימני של אותו כביש ורכב 1 נסע בנתיב השמאלי. רכב 1 ביצע עקיפה של רכב 2 ונכנס אל תוך נתיב נסיעתה ולאחר מכן, ביצע בלימה פתאומית. בעקבות בלימה זו, רכב 2 פגע קלות בחלקו האחורי של רכב 1. לטענת הנתבעת, על פניו, לא נגרם כל נזק לחלקו האחורי של רכב 1 וסימני השריטות שהופיעו בתמונות שהוגשו לבית המשפט, לגבי החלק האחורי של רכב 1, אינן שייכות לתאונה.

התובע הבהיר כי היה עמו ברכב אדם נוסף שהיה עד לתאונה. דא עקא, העד הנוסף לא הובא על ידי התובע על מנת להעיד מטעמו על אופי קרות התאונה.

כלל ידוע הוא בדיני הראיות שכאשר צד מסוים להליך משפטי נמנע מלהביא עד רלוונטי מטעמו, נוצרת חזקה שאילו היה מובא העד, עדותו של אותו עד הייתה תומכת בגרסתו של הצד היריב. בנסיבות אלה, הנני קובע שיש לחלק את האחריות לגרם התאונה בין התובע לנתבעת באופן שווה. הווה אומר, הנני מעדיף את גרסתה של הנתבעת על פני גרסתו של התובע לגבי אופי קרות התאונה. בנסיבות אלה, רשלנותו של התובע מתבטאת בסטייה בחוסר זהירות מנתיב לנתיב ולאחר מכן בלימה פתאומית. לעומת זאת, רשלנותה של הנתבעת מתבטאת באי שמירת מרחק מתאים מהרכב שלפניה.

לעניין הנזק, כידוע, לאחר קרות תאונת דרכים, אין הנזקים הגלויים לעין משקפים בהכרח את מלוא הנזק שנגרם לרכב בעקבות התאונה. ניתן ללמוד על מלוא היקף הנזק שנגרם רק לאחר בדיקה מעמיקה על ידי גורם מקצועי, שכוללת למשל בדיקה מתחת לרכב וכן פירוק הפגוש.