ת"ק 36235-02-15 גאוי נ' עבד מוסלם ואח'

בתאריך 17.11.14, בג'סר א זרקא, ארעה תאונת דרכים בין רכב מסוג סיטרואן ברלינגו מ.ר.

60-874-17 שבבעלות התובע, בו נהג באותה עת מר שחאדה עמאש (להלן: "רכב התובע"), לבין רכבו של נתבע 1 מסוג וולבו מ.ר. 13-498-17 (להלן: "הוולבו"), שהיה מבוטח באותה עת על ידי נתבעת 2.

בעתירתו לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 6,000 ₪, טוען התובע כי לאחר התאונה הוא הגיע ביחד עם נתבע 1, אשר הודה בפניו באשמתו לגרימת התאונה, אל מוסך לפחחות באור עקיבא לשם הערכת הנזק. דא עקא שלאחר שהסתבר לו היקף עלות הנזק, החליט נתבע 1 להפעיל את פוליסת הביטוח שלו ובעקבות כך התקשר אליו סוכן הביטוח של הלה ואמר לו ש"הם לא מודים ולא משלמים".

נהג רכב התובע, מר שחאדה עמאש, תיאר בפני את אופן התרחשות התאונה כך: "אני יצאתי מהכפר שלי. בירידה מהכפר אני מתחיל לצאת לכיוון ימינה ואז הרכב השני בא כל הסיבוב עלי. אני מדגים באמצעות מכונית צעצוע. הכביש שנסעתי בו הוא צר. הנתבע הגיע מולי מצד שמאל ורצה להיכנס לכביש שממנו אני באתי ומכיוון שמדובר בכביש צר הוא התנגש בי. לא היה לי לאן לברוח", וכן: "אני אומר שלא מדובר בצומת טי... בכיוון שממנו הגיע הנתבע הוא לא יכול היה לראות אותי" ( עמ' 4, ש' 11-18). לשאלת נציג נתבעת 2 השיב מר עמאש: "לקחתי רדיאטור לניקוי בכפר. יצאתי מהכפר למוסך כשקרתה התאונה. אני מראה לבית המשפט על צילום במכשיר הטלפון שלי שאני באתי בכביש שממשיך ימינה והנתבע הגיע משמאלי וביקש לפנות ימינה במקום שבו אני טוען שאין לו שדה ראיה ולכן הוא פנה ימינה מבלי שראה אותי והתנגש בי. אין תמרור בכיוון נסיעת הנתבע"

(עמ' 5 שורות 1-4).

בטופס ההודעה על מקרה הביטוח שהוגש מטעם התובע (ת/1) צויין כי צד ג' הוא האשם בגרימת התאונה מכיוון ש"לקח סיבוב גדול ונכנס בי".

מנגד, טוענים הנתבעים כי מדובר בתאונה שארעה באשמת התובע, שכן שעה שרכב הנתבע 1 פנה ימינה כדין, סטה לפתע רכב התובע שבא ממולו אל נתיב נסיעתו ופגע בו (ר' סעיף 6 לכתב ההגנה).

בעדותו בבית המשפט תיאר נתבע 1 את אופן התרחשות התאונה כך: "אני רציתי לפנות ימינה בצומת טי והרכב של התובע הגיע מימיני ופגע לי עם הצד השמאלי של רכבו בפנס השמאלי של רכבי ושבר אותו" ( עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 10-12).

נציג נתבעת 2 הוסיף וטען כי רכב התובע הגיח בירידה חדה במהירות, עת שהנתבע 1 כמעט השלים את הפניה ימינה לתוך הנתיב הימני שלו, וכי לו היה רכב התובע נצמד אל הצד הימני של הכביש, לא היתה התאונה מתרחשת כלל וכלל.

לאחר ששמעתי את עדויות שני הנהגים ואת טענות הצדדים ועיינתי בראיות שהונחו בפני, לרבות דו"ח השמאי והתצלומים המלמדים על נזק בחלקו קדמי שמאלי של רכב התובע, כמו גם בתצלומי מקום התאונה המלמדים על כביש צר בכיוון נסיעתו של רכב התובע ועל צומת ששדה הראיה לשני הנהגים שהתקרבו אליה, מוגבל (ר' התצלומים שהוגשו לאחר הדיון וסומנו על ידי ת/2 ודברי הנהגים עצמם), מסקנתי היא שאת האחריות לגרימת התאונה יש לחלק בין שני הנהגים באופן שווה, וזאת מהנימוקים שיובהרו להלן:

תקנה 65 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 קובעת כי: "לא יכנס נוהג רכב לצומת או למפגש מסילת ברזל, אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה, גם אם תמרור הכוונה (רמזור) מתיר כניסה לצומת, או למפגש כאמור". משמעות הדברים היא כי גם מי שיש לו זכות קדימה להיכנס לצומת, חב חובת זהירות בכניסתו אליה.

לאור אופיה של הצומת הנדונה וכיווני הנסיעה של שני הנהגים, שכל מהם הגיע משמאלו של האחר, הרי שעל כל אחד מהם מוטלת היתה החובה להיות ערים לנעשה בכביש ולצפות, בין השאר, את האפשרות לרשלנותו של האחר.

להתרשמותי, מהירות נסיעתם של שני הנהגים בהתקרבם אל הצומת כשאין ביכולתו של מי מהם להבחין במה שמתרחש בדרך שלפניו, היתה גבוהה מדי, ולפיכך הפרו שניהם את חובת הזהירות הכללית המוטלת עליהם ויש להניח כי לו היו עומדים בה - בדרך של בהאטת מהירות נסיעתם, היתה התאונה נמנעת.