סמיפור נ' לוי סוילים

בפני בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר התייצבות הנתבע לדיון; הבקשה הוגשה ביום 11.12.2017.

התביעה היתה לסך 4,400 ₪, ועניינה שיפוי המשיב בעבור אופניים חשמליים שרכש, לאחר שאופניים קודמים, שהפקיד לתיקון קל בעסקו של המבקש, נגנבו מהמבקש (לדברי המבקש), והמבקש הסכים לתת למשיב אופניים חדשים כפיצוי, ובשלב ראשון נתן לו (לדברי המשיב) רק אופניים משומשים ולא בטיחותיים, למשך מספר ימים, עד שיוחלפו בחדשים (ולא הוחלפו בפועל).

במחשב בית המשפט סרוקים אישור מסירה להזמנת המבקש לדיון, חתום בידי המבקש עצמו, והמתעד מסירת ההזמנה לידיו בבית העסק, וכן אישור מסירה להמצאת כתב התביעה וההזמנה לדין, אף הוא חתום בידי המבקש עצמו, והמתעד מסירת מסמכים אלה לידיו בבית העסק.

המבקש לא הגיש כתב הגנה, ולא התייצב לדיון שנערך ביום 8.8.2016, והתביעה התקבלה.

עתה עותר המבקש לביטול פסק-הדין, ונשען על כך שאינו זוכר שקיבל מסירה, וכי ככל שהמסירה היתה לבית הוריו – הרי שאינו מתגורר עמם. בנוסף, לדבריו נגבה כבר חלק מהחוב הפסוק בהוצאה לפועל ("כך שלא ייגרם נזק למשיב מביטול פסק הדין"), והוא עצמו שקוע בחובות ועל כן לא טיפל במסמכים שהתקבלו, ככל שהתקבלו. עוד הוא טוען, כי האופניים שמסר למשיב היו חדשים, ולא משומשים.

המשיב מתנגד לבקשה, בין היתר מחמת האיחור בהגשתה. המבקש לא התייחס לאיחור זה, לא בבקשתו, ולא על דרך של תגובה לתגובה.

לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה, למרות הגישה המקלה יחסית של בתי המשפט בבקשות מעין אלה.

ראשית, הבקשה הוגשה באיחור ניכר, שנה ו-4 חודשים לאחר מתן פסק-הדין (אמנם אין ידוע כמה זמן חלף מאז הומצאה האזהרה בהוצאה לפועל לידי המבקש, או מתי הומצא לו פסק-הדין, אולם מדברי המבקש עצמו (על אודות הגביה בהוצאה לפועל) אנו למדים, כי לפחות 20 ימי האזהרה, בצירוף הזמן הנדרש להשלמת הליך של עיקול ומימושו, כבר חלפו (ומדובר בתיק הוצאה לפועל שנפתח שנה לפני הגשת הבקשה שבפני). הזמן הקבוע בתקנות להגשת בקשה לביטול פסק-הדין הוא 7 ימים (תקנה 12 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976), כך שזמן זה חלף זה מכבר, ובקשה להארכת מועד לא הוגשה.

כבר מטעם זה, דין הבקשה להימחק.