ת"ק 33957-05-14 ח'דר נ' תחנת המשטרה בטבריה

זוהי תביעה קטנה שהגיש התובע כנגד הנתבעת לתשלום הסך של 15,000 ₪ בגין נזקים לא ממוניים ואחרים שנגרמו לתובע, לטענתו, עקב תפיסת מכשיר טלפון נייד על ידי הנתבעת.

עולה מכתב התביעה כי כנגד התובע נפתחה חקירה משטרתית בעקבות תלונה שהוגשה כנגד התובע, בחשד לביצוע עבירות סחיטה באיומים.

במסגרת הליכי החקירה, נתפס מכשיר הטלפון הנייד של התובע, מסוג סמסונג גלקסי, ובחלוף כ- 36 ימים ממועד תפיסתו הוא הוחזר לתובע. החזרת מכשיר הטלפון הנ"ל לתובע נעשתה על ידי הנתבעת רק לאחר שהתובע עתר לבית המשפט בבקשה לשחרור מכשיר הטלפון התפוס (בקשה המכונה בקשה להחזרת תפוס), ובית המשפט הורה לנתבעת, בהסכמתה, להשיב את המכשיר לידי התובע.

התובע, בכתב תביעתו, ביקש למחות על אופן תפיסת המכשיר, דרך ומקום אחזקתו ומשך התפיסה. לטענתו, התפיסה בוצעה שלא כדין, שלא מכוח הוראה חוקית המתירה לנתבעת לתפוס את המכשיר, ובנסיבות העניין יש מקום לחיוב הנתבעת לפצותו בגין הנזק ועוגמת שנגרמו לו כתוצאה מן התפיסה.

הנתבעת, בכתב ההגנה שהוגש מטעמה, הכחישה את טענות התובע בכתב תביעתו ועתרה לדחיית התביעה נגדה במלואה.

נטען על ידי הנתבעת כי מכשיר הטלפון הנייד נתפס כדין, מכוח הוראת סעיף 32(א) לפקודת סדרי הדין הפלילי, התשכ"ט - 1969, המתיר לשוטר לתפוס חפץ אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה עבירה או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה. כמו כן, נטען על ידי הנתבעת כי לנתבעת נתונה הזכות להחזיק בתפוס הנ"ל ללא הגבלת זמן בכפוף לקבלת צו בית משפט שלום המאריך את תקופת ההחזקה מעבר לתקופה של ששה חודשים.

בנסיבות העניין, טענה הנתבעת מכשיר הטלפון הנייד של התובע נתפס כדין בשעה שלמשטרת ישראל היה יסוד סביר להניח כי בוצעה באמצעות המכשיר העבירה מושא החקירה והמכשיר היה אמור לשמש כראיה במשפטו של התובע.

התובע בכתב תשובה לכתב ההגנה שהוגש מטעמו, שב על טענותיו בכתב התביעה ומחה על סירובו של שוטר משטרת ישראל ליתן בידו אישור בדבר תפיסת המכשיר. כמו כן, שב התובע ומחה על העובדה כי מכשיר הטלפון הוחזק אצל השוטר ולא בפקדון או במקום המיועד לאחסון במשטרת ישראל.

בדיון שנערך לפני היום, שמעתי את עדויותיהם של בעלי הדין. כמו כן שמעתי בקשב רב את סיכומי טענותיהם. לאחר שעשיתי כן, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות. בהתאם לתקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדר דין), התשל"ז – 1976, הנימוקים לפסק הדין יובאו להלן באופן תמציתי.

ככלל, נטל השכנוע מוטל על כתפי התובע וכפי שנקבע בד.נ. 4/69 נוימן נ' פסיה, פד"י כ"ד (2), בעמ' 229: "הנושא בנטל השכנוע חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה תיפול ההכרעה בגינה לרעתו".