עיר שי שילה ואח' נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ

תביעת התובעים לחיוב הנתבעת בסך 14,650 ₪ בגין תאונת דרכים מיום 31.12.17.

לטענת התובעים התובעת 1 נהגה ביום התאונה בנתיב הימני ברח' מטודלה בירושלים ברכב הרשום על שם בעלה, התובע 2 (להלן: "התובעת" ו- "רכב התובעת" בהתאמה). אוטובוס של הנתבעת הגיע ממול התובעת וזו ראתה אותו מרחוק. מאחר והכביש צד ומפותל, עצרה התובעת את רכבה והאוטובוס המשיך בנסיעתו לאט תוך שהוא ניסה לתמרן עצמו בכביש הצר מול התובעת. האוטובוס פגע קלות במראה ובהמשך פגע בפגוש האחורי של רכב התובעת.

במעמד הדיון צירפה התובעת תמונות (ת/1), כאשר לטענתה התמונה הראשונה משקפת את מצב רכבה לאחר התאונה, וממנה ניתן ללמוד כי התובעת היתה בנתיבה.

לכתב התביעה צירפה התובעת, בין היתר, חוות דעת שמאית ממנה עולה כי נזקי התאונה עומדים על 11,583.59 ₪ ועוד 1,311.54 ₪ ירידת ערך. כן צורפו לכתב התביעה, בין היתר, חשבונית מס וקבלה בגין תיקון הרכב בסך 11,619 ₪, חשבונית מס קבלה בסך 720 ₪ בגין תשלום לשמאי ואישור אי הגשת תביעה מחב' הביטוח שביטחה את רכב התובעים.

לטענת הנתבעת, האחריות לתובענה מוטלת כולה על התובעת 1. לטענת הנתבעים, ביום 31.12.17 בסמוך לשעה 09:30 נהג נהג מטעם הנתבעת ברכב אוטובוס בעל מספר רישוי 87-957-01 (להלן: "האוטובוס" ו"נהג האוטובוס" בהתאמה).

עת שנסע האוטובוס בנתיבו בכביש צר, דו סיטרי בעל שני נתיבים ברחוב מטודלה בירושלים הגיח לפתע רכב התובעת מצדו השמאלי של האוטובוס וגרם לתאונה. לטענת הנתבעת, עובר להתרחשות התאונה נצמד נהג האוטובוס לימין ועצר על-מנת למנוע את התאונה, כשמנגד, התובעת ניסתה להידחף תוך שהיא שוחחה בטלפון הנייד, מבלי להבחין באוטובוס שהיה מצוי באותה עת בעצירה במקום. התובעת לא ווידאה כי הדרך פנויה ובכך הפרה את הוראות תקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 וגרמה להתרחשות התאונה. מכל מקום נטען על-ידי הנתבעת כי הנזקים הנתבעים מוגזמים ומופרכים.

במועד הדיון העיד נהג האוטובוס. לטענת נהג האוטובוס הוא ראה את רכבה של התובעת מגיע מרחוק. מאחר והכביש צר, נהג האוטובוס צפר לתובעת וסימן לה עם היד, אך היא הגיעה במהירות ולא שמה לב. לטענת נהג האוטובוס, התובעת מודה כי ראתה אותו מרחוק, וגרסתה אינה מתיישבת עם מבנה הכביש, שכן, לוּ ביקשה התובעת להימנע מהתאונה, כדבריה, יכולה היתה להיכנס למפרץ של תחנת אוטובוס הממוקם בכיוון הגעת התובעת ולפני מקום התאונה (המפרץ סומן ה' על גבי שרטוט שסומן נ/1). לטענת נהג האוטובוס, בניגוע לטענת התובעת, האוטובוס לא קיפל את המראה שברכב התובעת, אלא התובעת היא שקיפלה את המראה, אחרת האוטובוס לא יכול היה לעבור. האוטובוס התקדם, התובעת סטתה ימינה לכיוון שטח מת (שסומן ד' על גבי נ/1), ואז הפגוש של רכב התובעת נתקע באוטובוס ופגע בפינה השמאלית אחורית של האוטובוס. במעמד העדות של נהג האוטובוס הוצגה על-ידו תמונה של מיקום פגיעת האוטובוס בפינה אחורית שמאלית, וזאת באמצעות הנייד שלו (ר' עדות נהג האוטובוס בפרו' עמ' 2 ש' 10 – 24).

נהג האוטובוס הוסיף וטען כי התמונה שהגישה התובעת ושסומנה ת/1 אינה משקפת את מיקום עמידת הרכב בעת התאונה, מאחר והתובעת הזיזה את רכבה. לטענת נהג האוטובוס מיקום הפגיעה באוטובוס תומך בגרסתו. לכך אוסיף נציג הנתבעת וטען כי אין סימן של שפשוף של האוטובוס לאורך רכבה של התובעת, עובדה שאף היא תומכת בגרסת נהג האוטובוס.

למעשה אין מחלוקת בין הצדדים כי הם נסעו בכביש צר, בו נדרש תמרון כלשהו על מנת לאפשר לרכב ולאוטובוס לעבור האחד לצד השני, שעה שרכבים חונים בצידי הכביש. כל אחד מן הצדדים, מפיל את האחריות לתמרון ה"לא מוצלח" על הצד השני, כאשר התובעת מודה שנהג האוטובוס נסע לאט מאד וניסה לתרמן, ואילו נהג האוטובוס טוען כי התובעת נסעה במהירות, בחוסר תשומת לב, תוך שיחה בטלפון. אציין כבר כאן, כי לנוכח המסקנה אליה הגעתי אינני נדרשת למחלוקת שנתגלעה בין הצדדים האם התובעת שוחחה בטלפון בזמן נהיגה.