ת"ק 33397-04-16 בר נ' רוזמן ואח'

1.בתאריך 10.11.15, בסמוך לשעה 16:00, הגיעה התובעת לדירת הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), שהינה אחותה, הנמצאת בנהריה, רח' יוסף לוי 1, לאחר שתיאמה עמה מראש את הגעתה. הנתבעת לא היתה בדירה. לאחר המתנה של כ-10 דקות ירדה התובעת לעסק של הנתבעת (מספרה), הנמצאת בקומת הקרע של הבניין, ומצאה שם את הנתבעת יחד עם נתבע 2 (להלן: "הנתבע"), שהיה עסוק בהתקנת מכשיר אטמור בעסק של הנתבעת. התובעת, שכעסה על הנתבעת על כך שלא היתה בדירה, למרות שתיאמה עמה את מועד הגעתה, באה בטענות לנתבעת והחלו חילופי דברים בין שתיהן, שהפריעו לנתבע בעבודתו ולכן הוא ביקש משתיהן לצאת מהמספרה.

2.לטענת התובעת, כעולה מכתב התביעה, בתגובה לדרישת הנתבע שהיא תצא מהמספרה, היא אמרה לו "זה לא העסק שלך" ובטרם סיימה לומר זאת "אבי (הוא הנתבע – מ.א) העיף אותה בחוזקה ודניס שעמדה בדרכו נפלה עלי. עפתי על רצפת הבטון בחוץ, קיבלתי חבטה חזקה ביד שמאל ובכתף" ובהמשך נטל הנתבע כסא והניף אותו לעברה, תוך שהוא מקלל אותה וצועק עליה ולאחר מכן הרים תנור חימום ואף אותו הניף לעברה, מה שגרם לה להיות "מבועתת מפחד ומאימה". בהמשך היא התעשתה וברחה משם בבהלה והזמינה את המשטרה.

עוד נטען ע"י התובעת, בכתב התביעה, כי הנתבעת אמרה לשוטר שהגיע למקום, שהיא, הנתבעת, חולת נפש, וכי היא גנבה את הפלאפון של התובעת.

לכן הגישה התובעת את תביעתה שבפניי, בה היא עותרת לחייב את הנתבעים לפצותה בסכום של 33,500 ₪, שבמועד הגשת התביעה היה הסכום המקסימאלי אותו ניתן היה לתבוע בביהמ"ש לתביעות קטנות.

בכתב התביעה לא טרחה התובעת לפרט כיצד הגיעה לסכום אותו היא תובעת, אולם בעדותה בפניי היא פירטה כדלקמן: "כשהמשטרה הגיעה אחותי (היא הנתבעת – מ.א) אמרה לשוטר כי אני גנבתי לה טלפון. על זה אני רוצה 3,000 ₪ (ולא 300, כפי שהוקלד בטעות). על הקללות והצעקות אני רוצה 10,000 ₪. על הפציעה שנפצעתי פיזית אני רוצה עוד 10,000 ₪. על זה שאחותי אמרה במשטרה שאני חולת נפש אני רוצה 10,000 ₪..." (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 20-25).

ראוי לציין שבעדותה גם הבהירה התובעת כי איננה תובעת את מלוא הסכום משני הנתבעים הדדית, אלא מבקשת לחייב כל אחד מהם בנפרד בתשלום סך של 15,000 ₪ (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 31, 32).

3.לטענת הנתבעת, כעולה מכתב ההגנה שהיא הגישה, לאחר שהתובעת ירדה למספרה, כועסת על כך שנאלצה להמתין לנתבעת, היא החלה לצעוק עליה ועל הנתבע. הנתבע ביקש מהן לצאת החוצה כי זה הפריע לו בעבודתו. התובעת ניסתה להיכנס למספרה ואז היא, הנתבעת, תפסה אותה כדי למנוע ממנה להיכנס, מתוך חשש שתתקוף את הנתבע ותהרוס לה את המקום. כתוצאה מתפיסתה את התובעת נפלו שתיהן לרצפה, כשהתובעת למטה והנתבעת מעליה.

עוד נטען ע"י הנתבעת, בכתב ההגנה, כי התובעת האשימה את הנתבע בתקיפה שלא היתה.

4.לטענת הנתבע, כעולה מכתב ההגנה שהוא הגיש, בתגובה לבקשתו מהתובעת ומהנתבעת כי הן תצאנה אל מחוץ למספרה, כדי שהוא יוכל להתרכז בעבודתו, הוא ספג מהתובעת "צרור של קללות צרחות וגידופים" וכשביקש שוב מהתובעת לעזוב את המקום, התובעת ניסתה להיכנס פנימה, כנראה על מנת לתקוף אותו ואז הנתבעת, שעמדה בכניסה למספרה, "... מנעה מאפרת (היא התובעת – מ.א) להיכנס פנימה ע"י חיבוק שגרם לשתיהן ליפול על הרצפה, כאשר אפרת נפלה לאחור ודניס (היא הנתבעת – מ.א) נפלה מעליה".