גרינברג נ' בעדיאל רהיטים בע"מ

ביום 22.10.2017 התקיים דיון לפניי בתביעה קטנה שעניינה פגמים נטענים בספה אותה רכשה המשיבה (התובעת) מהמבקשת (הנתבעת). הנתבעת לא התייצבה לדיון, למרות שזומנה כדין. לפיכך, לאחר שהצהירה התובעת כי כל האמור בתביעתה אמת ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות מצאתי לקבל את התביעה במלואה, ופסקתי לחייב את הנתבעת במלוא סכום התביעה (8,000 ₪) בתוספת האגרה והוצאות משפט בגובה 500 ש"ח.

ביום 26.11.2017 (ולא כפי שנטען על ידי התובעת) הוגשה בקשה זו לביטול פסק הדין.

בפתח הדברים אציין כי מקריאת הבקשה והתגובה עולה כי התובעת לא סתרה את טענת הנתבעת שפסק הדין הומצא לנתבעת רק ביום 15.11.2017. משכך בקשת הביטול הוגשה כדין ובמסגרת הזמן הקבוע לכך בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984.

לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי ביום 21.8.2017 הגישה בקשה לדחיית מועד הדיון ולמרות שלא התקבלה כל החלטה בעניין זה סברה שאין היא נדרשת להתייצב לדיון. ראשית אציין כי בקשה כאמור כלל לא מצויה בתיק בית המשפט, אך גם אם הייתה מוגשת בקשה שכזו על ידי הנתבעת, חלה על הנתבעת, כמי שהגישה את הבקשה, החובה לעקוב אחר מתן החלטה בה. משלא התקבלה, אף לשיטת הנתבעת, כלהחלטה בדבר דחיית הדיון היה עליה להתייצב במועד הקבוע.

למרות האמור ובשל המדיניות הנוהגת בבתי המשפט לפיה ככלל יש לקבל בקשות לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד כאשר המבקש מצביע על סיכויי הצלחה (ראו למשל: ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395), מצאתי כי במקרה זה על נסיבותיו דין הבקשה להתקבל.

עיון בכתב ההגנה מעלה כי עומדת לנתבעת הגנה אפשרית ובפיה טענות שמקומן להתברר בבית המשפט. על מחדלה באי התייצבותה לדיון ניתן לכפר בדרך של הטלת הוצאות לטובת התובעת וכך אעשה. לזאת אוסיף כי עסקינן בתביעה קטנה בה בעלי הדין כידוע אינם מיוצגים ולפיכך אניח כי אי התייצבותה של הנתבעת, על אף שאינה מוצדקת אינה נובעת מזלזול בבית המשפט או בתובעת.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 750 ₪. ההוצאות ישתלמו תוך 30 יום.

פסק הדין שניתן בהעדר יבוטל בכפוף לתשלום ההוצאות, ועל כן מתבקשת הנתבעת להגיש הודעה לבית המשפט בדבר תשלום ההוצאות.

ניתנה היום, כ"ט טבת תשע"ח, 16 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.