ת"ק 32869-08-16 מרגלית ואח' נ' דורון פטריסיה ואח'

1.בפניי תביעה על סך 5,625 ש"ח שעילתה פיצוי בגין נזק רכוש שנגרם לרכבם של התובעים בעקבות תאונת דרכים.

2.על-פי הנטען בכתב התביעה ועל-פי עדותה של התובעת 2, ביום 2.5.2016 חנה רכבם של התובעים במפרץ חניה. מדובר בחניה באופן אנכי לכיוון התנועה. טרם נכנסה התובעת 2 לרכבה, חלפה במקום הנתבעת 1 נוהגת ברכבה שלה. הנתבעת 1 שאלה את התובעת 2 אם בכוונתה לצאת מן החניה, והתובעת 2 השיבה בחיוב. הנתבעת 1 חלפה על פני החניה, ועצרה כמה מטרים אחריה כדי להמתין לכך שהתובעת 2 תפנה את החניה. התובעת 2 החלה לצאת מן החניה בנסיעה איטית לאחור, ולאחר נסיעה של כ-40-30 ס"מ ארעה התנגשות בין הרכבים. לאחר הפגיעה הסתבר, שהנתבעת 1 החלה נוסעת לאחור טרם סיימה התובעת 2 לצאת מהחניה. לגרסת התובעים, בחילופי הדברים בין הנהגות אמרה הנתבעת 1 לתובעת 2: "לא ראיתי, חשבתי שכבר יצאת מהחניה". לטענת התובעת 2, הנתבעת 1 סירבה למסור את מלוא פרטיה. פניית התובעים לנתבעת 2 (להלן – הפניקס) לקבלת פיצוי סורבה.

3.הנתבעת 1 הודתה בדיון כי היא נסעה לאחור מבלי להסתכל במראה, שכן היא חשבה שרכב התובעים כבר יצא מן החנייה. עם זאת טענת הנתבעים היא שגם התובעת 2 נושאת באחריות לתאונה ועל כן יש לייחס לה אשם תורם. זאת, מאחר שגם התובעת 2 נסעה לאחור עם מכוניתה. בנוסף נטען, שחלק מהנזק הנתבע לא נגרם בשל התאונה, אלא בשל אירוע אחר. לשיטת הנתבעים, ראיה לכך היא כי בתחילה הסתפקו התובעים, כשפנו לנתבעת 1, בפיצוי נמוך יותר מזה הנתבע עתה. בנוסף, אחיזה לכך קיימת בעובדה שחלפו מספר שבועות בין התאונה לבין בדיקת הרכב על-ידי שמאי. כמו כן, בתמונות של חלקו האחורי של רכב התובעים שצולמו יום לאחר התאונה, לא מופיעים נזקים שאובחנו על-ידי השמאי מספר שבועות לאחר מכן (יצוין כי הנתבעים גם חלקו בדיון על התאריך שבו התרחשה התאונה).

4.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להתקבל.

5.אין חולק שההתנגשות נעשתה כששני הרכבים נוסעים לאחור. התובעת 2 נסעה עם רכבה לאחור על מנת לצאת מן החניה. הנתבעת 1 נסעה לאחור שכן סברה שהתובעת 2 כבר יצאה מחנייתה, וזאת כדי להיכנס לאותה החניה. אין צורך לומר, כי כל הנוסע ברכבו אחורנית, חייב לעשות כן רק במידה שקיים בכך צורך ותוך נקיטת זהירות (תקנה 45 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961). עם זאת, אין להסיק מכך שכל אימת שמתרחשת תאונה שבה מעורבים שני רכבים שנסעו אחורית, שני הנהגים נושאים באחריות משותפת לתאונה. כל מקרה נבחן על-פי נסיבותיו. זאת ועוד, אמצעי הזהירות שעל הנהג לנקוט בהם נבחנים בראי ניסיון החיים והצורך שלא להטיל על הנהג חובות שאינן סבירות. כפי שפסק בעבר הנשיא מ' שמגר, "לא הייתי מקבל על כן את הטענה, כי כל נהג בכל כלי רכב חייב לעולם לבקש עזרתו של אדם נוסף, אם הוא מבקש להניע את רכבו במידה כלשהי אחורה; כל מקרה צריך להיבחן לאור נסיבותיו" (ד"נ 22/83‏ מדינת ישראל נ' בן עובדיה‏, פ''ד לח(2) 285, 306 (1984)).

6.בענייננו, הנתבעת 1 הודתה בדיון כי היא נסעה לאחור ללא שבחנה במראה שהדרך פנויה. היא שגתה בכך שסברה שהתובעת 2 כבר יצאה מהחניה. אין ספק, אפוא, כי הנתבעת 1 נושאת באשם לתאונה. מנגד, אינני רואה מקום לייחס אשם תורם לתובעת 2. מובן שגם מי שיוצא מחניה אנכית בנסיעה לאחור, עליו לעשות כן באופן זהיר. אולם בנסיבותיו של מקרה זה, קודם לתאונה היו בין הנהגות חילופי דברים, וההבנה ביניהן הייתה שהנתבעת 1 תמתין לפינוי החנייה ואז תחנה שם בעצמה. ודאי שהתובעת 2 לא הייתה צריכה לצפות, בנסיבותיו של מקרה זה, כי חרף אותה הבנה הנתבעת 1 תטעה ולפתע תיסע לאחור טרם הושלמה היציאה מהחניה. אף לא מצאתי אחיזה לכך שהתובעת 2 נהגה באופן לא זהיר באותם 40-30 ס"מ שבהם נסעה לאחור ביציאתה ממפרץ החניה. נמצא, שגם אם ברגיל על אדם היוצא מחניה בנסיעה לאחור לנקוט בזהירות הנדרשת והאפשרית, בנסיבותיו הספציפיות של מקרה זה אין מקום לייחס אשם כלשהו לתובעת 2.

7.אשר לשיעור הנזק, לא מצאתי מקום לקבל את טענת הנתבעים שלפיה מקור חלק מהנזק הנתבע הוא באירוע אחר, המאוחר לתאונה הנדונה. התובע 1 העיד שבתחילה לא היה מודע למלוא היקף הנזק, וזה התגלה רק כשהרכב נבדק לעומקו על-ידי השמאי (עמ' 2 שורה 29 עד עמ' 3 שורה 2 לפרוטוקול). הסבר זה מקובל עלי. גם לא מצאתי שיש בפרק הזמן שחלף עד לבדיקת השמאי כדי לגרוע ממסקנה זו. התובע 1 העיד שהזמן שחלף עד בדיקת השמאי נבע מבירורים שונים שניהל מול חברת הביטוח (עמ' 4 שורות 23-22 לפרוטוקול). גם לא מצאתי שיש בטענות הנתבעים באשר לתאריך המדויק שבו ארעה התאונה כדי לשנות ממסקנה זו.

8.אשר על כן, התביעה מתקבלת. זאת, למעט ראש נזק שנתבע בכתב התביעה בדבר "טרטור של חודשים וחצי... הוצאות, נסיעות וכו'", בסך 1,000 ש"ח, שלא הוכח.

9.הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 3,715 ש"ח בגין הנזקים הישירים לרכב, סך של 550 ש"ח בגין שכר-טרחת השמאי, וכן 500 ש"ח בגין הוצאות משפט. בסך הכל, ישלמו הנתבעים לתובעים סכום של 4,765 ש"ח.