ת"ק 32482-11-13

בדיון מיום 6.7.15 בוטל, בהסכמה, פסק הדין מיום 2.12.14, אשר ניתן כנגד התובע בהיעדר התייצבות, וזאת ללא צו להוצאות. בדיון דנן, עמדה הנתבעת על הכרעה בטענת הסף שהעלתה בבקשתה מיום 15.1.14, לפיה יש למחוק ו/או לדחות את התביעה על הסף, מפאת חוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בה. לאחר עיון במכלול מסמכי התיק ובהוראות הדין, הנני סבורה, כי יש לקבל את טענת הנתבעת, בדבר היות בית משפט זה משולל סמכות עניינית לדון בתביעה. התובע עותר בתביעתו להשבת סכום של 463 ₪, אשר נגבה ממנו במסגרת הליך עיקול שהטילה הנתבעת על חשבון הבנק שלו, עקב אי תשלום דרישה לתשלום קנס, בגין עבירה של חניה במקום אסור. התובע מציין בתביעתו, כי הוא מעונין להישפט על דו"ח החניה שהוצא כנגדו. תביעתו של התובע הינה, למעשה, תביעה לביטול הרשעתו בעבירה נשוא דו"ח החניה, והשבת הקנס ששולם. תביעה מעין זו מהווה תקיפה ישירה של פעולות הנתבעת, ואין להתירה, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי (ראו: ע"א 8080/99 וקס נ' עיריית תל-אביב, ניתן ביום 5.12.05). בהתאם לסעיף 55 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, נתונה הסמכות העניינית לדון בעבירות לפי חוקי עזר עירוניים לבית המשפט לעניינים מקומיים. על מנת שהתובע יוכל לקבל את הסעד המבוקש בתביעתו, עליו להגיש בקשה לבית המשפט לעניינים מקומיים, בדבר רצונו להישפט באיחור, בהתאם לסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב -1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). במצב דברים זה יהיה עליו לעמוד בתנאים המנויים בסעיף 229 (ה) לחוק סדר הדין הפלילי. במקרה שלפנינו, ציין התובע בפני כי לא שהה בארץ במועד משלוח הדרישה לתשלום הקנס ואף תמך דבריו באסמכתאות שונות. טעם זה עשוי להיות טעם טוב כדי הגשת הבקשה להישפט באיחור בבית המשפט המוסמך. אשר על כן, ובהינתן האמור לעיל, הנני מוחקת את התביעה. איני עושה צו להוצאות.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.

המזכירות תואיל לשלוח פסק הדין אל הצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.

התיק ייסגר.

ניתן היום, כ' תמוז תשע"ה, 07 יולי 2015, בהעדר הצדדים.