תמיר נ' שוורץ

עניינה של התביעה שלפניי בעתירה לחיוב הנתבעים לפצות את הנתבעת בגין נזקים אשר לטענתה נגרמו לה, כתוצאה מפגיעת רכבו של התובע ברכבה וכן פיצוי בגין עוגמת נפש, ביטול זמן והוצאות.

בדיון שהתקיים בפני היום העידו התובעת והנתבע 2 אודות נסיבות התאונה. כן, העידו בעלה של התובעת ונציג החברה המבטחת של הנתבעת 1 על אירועים שהתרחשו לאחר התאונה.

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בראיות שהובאו לפני, נחה דעתי כי דינה של התביעה להתקבל בחלקה. ואפרט:

הצדדים נחלקו בשאלת עצם פגיעת רכב הנתבעים ברכב התובעת. בעוד שהתובעת טענה שבעת יציאה מחניה, בנסיעה לאחור, פגע ברכבה רכב הנתבעים, טען הנתבע 2 אשר נהג ברכב כי לא היה כל מגע בין כלי הרכב.

אני מוצאת לקבל את גרסתה של התובעת, הואיל וזו מתיישבת היטב עם גרסתה שנמסרה במסגרת תלונה למשטרה, ביום התרחשות המקרה. יתרה מכך, גם מיקום הנזק ברכב התובעת ואופיו, עולים בקנה אחד עם גרסת התובעת.

זאת ועוד, התנהלותו של הנתבע 2 לאחר האירוע, שעה שבחר שלא למסור לתובעת את פרטיו, מחזקת אף היא את גרסת התובעת, לפיה הלה ביקש להתחמק מאחריותו לגרימת הנזק לרכבה.

מן הטעמים האמורים, אני קובעת כי עלה בידי התובעת להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי אכן פגע רכב הנתבעים ברכבה.

לשאלת האחריות – הרי שהואיל והנתבע 2 ביצע נסיעה לאחור מחניה, אל תוך נתיב נסיעה, האחריות לתאונה רובצת עליו, באופן בלעדי. בנסיעה מעין זו, מוטלת על הנהג חובת זהירות מוגברת, אשר הנתבע 2 לא עמד בה וברשלנותו גרם לתאונה. עוד אני קובעת, כי לא היתה לתובעת כל אפשרות למנוע את התאונה, ואין מחלוקת כי ניסתה למנעה בכך שצפרה אל עבר הנתבע 2 בעת נסיעתו לאחור.

באשר לנזק שנתבע –

עפ"י חוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה, הנזק הישיר לרכב התובעת עומד ע"ס 3,006.9 ₪ וכמו כן היא נשאה בתשלום שכ"ט שמאי בסך 650 ₪.

דא עקא, שהתביעה הוגשה ע"ס 15,000 ₪, היינו כמעט פי חמישה מגובה הנזק הישיר.

לכך, לא ניתן ע"י התובעת כל הסבר המניח את הדעת. התובעת טענה, כי סברה שהליך זה כולל גם נזקי גוף, אולם ממילא לא צירפה כל ראיה לנזק שכזה. כמו כן, עתרה התובעת לחיוב הנתבע 2 במעין "פיצוי עונשי" נוכח התנהלותו לאחר התאונה.

הליך זה עניינו בנזק הישיר לרכב התובעת בלבד. ככל שנגרמו לתובעת נזקי גוף, אין זה ההליך המתאים לתביעה בגינם.

באשר להתנערות הנתבע 2 מחובתו למסור את פרטיו – יאמר מיד, כי הנתבע 2 פעל בניגוד לדין והתנהלותו הינה חמורה ואף גררה את התובעת להשחית זמנה בהגשת תלונה במשטרה ובניסיונות לאתרו. אין ספק, כי יש ליתן לכך ביטוי במסגרת שיעור ההוצאות שתפסקנה לטובת התובעת וסכום זה ייטול בחשבון גם את עוגמת הנפש של התובעת שנגרמה כתוצאה מכך. אולם, הליך זה אינו מתאים ל"פיצוי עונשי" וודאי לא בשיעור העולה, מונים רבים, על שיעור הנזק הישיר.