ת"ק 31793-03-15 לוונשטיין נ' אבני קופרשטין ואח'

לפניי תביעה כספית על סך 29,095 ₪, שהגיש התובע כנגד הנתבעים.

בכתב התביעה נטען כדלקמן:

התובע הינו סטודנט למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה.

הנתבעים הינם הבעלים של דירה ברחוב שמואל הנגיד 14, הרצליה (להלן: "הדירה").

ביום 24.12.2014 יצר התובע קשר עם הנתבעים בעקבות מודעה שפרסמו הנתבעים להשכרת הדירה. שכר הדירה המבוקש עמד על סך 2,200 ₪, שהינו שכר דירה זול משמעותית משכר הדירה המבוקש באזור לדירות מסוג זה, זאת נוכח העובדה כי בבניין התבצעו עבודות בנייה (תמ"א 38).

לאחר שהתובע ביקר בדירה, הסכימו הצדדים כי התובע ישכור את הדירה החל מיום 01.01.2015. עוד באותו ערב הגיע התובע לבית הנתבעים והצדדים חתמו על זיכרון דברים. באותו מועד גם מסר התובע לנתבעים צ'ק על חשבון שכר הדירה לחודש הראשון. הצ'ק הופקד על ידי הנתבעים בבנק ונפרע ביום 28.12.2014.

התובע טען, כי ביום 29.12.2014 התקשר אל הנתבעים על מנת לבקש מפתח לדלת הכניסה של הדירה, מתוך מטרה לבצע צביעה ושיפוץ של הדירה, כמוסכם בין הצדדים. באותה שיחה מסרה לו הנתבעת כי היא ובעלה סברו כי התובע אינו מעוניין בדירה ולכן חתמו על חוזה עם מתווך נדל"ן מקומי.

התובע ביקש מהנתבעת לשקול בשנית את החלטתה, שכן טען כי התחייב בעצמו כלפי צד שלישי להחלפת חוזה שכירות בדירה אותה שכר. אלא, שביום 31.12.2014 קיבל התובע מכתב בדואר רשום בו טענו הנתבעים טענות באשר להתנהלותו והודיעו על ביטול חוזה השכירות.

התובע טען, כי לא ייתכן שהנתבעים הבינו בצורה כלשהי מדבריו או מהתנהגותו כי איננו מעוניין לשכור את הדירה וכי הנתבעים חזרו בהם מהסכם השכירות בגלל רצונם להשיג שוכר בדמי שכירות גבוהים יותר.