קריטי נ' גרינשפן

לפני בקשה להורות על העברת הדיון בתביעה שבנדון מבית המשפט לתביעות קטנות לבית משפט השלום.

יוזכר, עסקינן בתביעת לשון הרע על סך 25,000 ₪ שהגיש המשיב, בקשר לטענות שהעלה המשיב נגד הנתבע ביחס לאמירות שהושמעו כלפיו בהמשך להליך משפטי אחר שהתנהל בין המשיב לבין אחרים.

המבקשת טענה כי התביעה לא מתאימה לבירור במסגרת בית המשפט לתביעות קטנות, בהיותה חלק ממסכת עובדתית ומשפטית רחבה ומורכבת – והכל כמפורט בבקשה.

המשיב טען, בתגובה, כי המחלוקת פשוטה ולא מורכבת וכי הבקשה להעברת הדיון לבית משפט השלום נועדה לסרבלו ולהכביד על התובע. עוד נטען בתגובה כי על אף שהמבקשת עורכת דין במקצועה אין המשיב עותר להתיר לו להיות מיוצג על ידי עורך דין (וזאת בהמשך להחלטת בית המשפט בה צוין כי הוא זכאי לבקש לעשות כן בנסיבות העניין), ואף זאת במטרה לקצר הליך ולצמצם עלויות.

המבקשת השיבה לתגובה.

נקבע כבר כי הליך שמהותו לשון הרע, המצריך בדרך כלל שמירה על דיני הראיות במלואם (דבר שאינו נדרש בבימ"ש לתביעות קטנות לפי סעיף 62 לחוק בתי המשפט), אכן אינו תואם מסגרת זו ואת מטרת המחוקק ביצירתה (ור' ר"ע 2323/96 לייזר רוזן נ' אנה לסקובה, (26.1.97)), ולאחרונה - רת"ק (ב"ש) 4986-01-13‏ ‏ אריה דוד ברפז נ' ישראל חיים פלס, החלטת כב' הש' רז לוי).

שוכנעתי כי במקרה דנן המטרה הראויה של קיצור ההליכים, פישוטם וצמצום העלויות תחטא למטרה של בירור אמיתי של המחלוקת בין הצדדים, על כל רבדיה והיקפה, וכי בנסיבות העניין אין מדובר במחלוקת שנכון וראוי יהיה לבררה במסגרת מגבלותיו של הליך בבית המשפט לתביעות קטנות. לא כאן המקום לחזור על הטענות והנימוקים שפורטו בכתב התביעה, בבקשה להעברת הדיון ובתגובה לה, אולם שוכנעתי מהם כי בירור אמיתי של המחלוקת יחייב שמיעתם של עדים והצגתן של ראיות באופן שאין בית המשפט לתביעות קטנות מהווה פורום מתאים לשמיעתם.

אני מורה, לפיכך, על העברת הדיון לבית משפט השלום.

התיק יועבר ליחידה המשפטית להמשך טיפולה ולמתן הנחיות משלימות לצדדים.

בנסיבות, אין צו להוצאות.