ת"ק 3157-05-15 סימון נ' אלון

בהתאם לאמור בתקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) תשל"ז-1976, פסק הדין ינומק בצורה תמציתית.

זוהי תביעה כספית בסך 18,353 ₪ בגין נזקים נטענים שנגרמו למושכר על ידי הנתבע.

בין הצדדים נחתם הסכם שכירות ביום 1/8/14, השכרת דירת מגורים בקיבוץ שניר, לתקופה של 4 חודשים, החל מיום 1/8/14 ועד ליום 31/12/14, תמורת דמי שכירות חודשיים בסך 3,400 ₪. (להלן: "ההסכם"). הסכם זה מסיים תקופת שכירות ארוכת טווח של הנתבע במושכר, תקופה שהחלה בשנת 2005.

אין חולק כי הנתבע שכר את המושכר החל בשנת 2005 ועזב את המושכר בחודש דצמבר 2014. הנתבע עמד בכל תשלומיו במועד, בהתאם להסכמים שחודשו בכל שנה.

על פי כתב התביעה, הנתבע החליף שוכר קודם במושכר, לאחר שמצא את המושכר במצב תקין ומתאים למטרתו (סעיף 13.1 להסכם). לטענת התובע, המתגורר בכפר אדומים, הודיע לו הנתבע כי פינה את המושכר ביום 1/12/14. ביום 7/12/14, ביקר במושכר ומצא אותו במצב של הזנחה ולא ראוי לכניסת שוכרים חדשים.

לטענת התובע, הבהירו לו אנשי מקצוע, שמרבית הליקויים שנמצאו במושכר הינם תוצר של הזנחה ולא של בלאי טבעי. אי לכך, הוא עותר לפיצוי כספי, בגין נזקים ישירים למושכר על פי פירוט של קבלן שיפוצים בסך 5,310 ש"ח, החזר נסיעות ממקום מגוריו בסך 4,643 ₪, הוצאות כלליות בסך 1,500 ₪, דמי שכירות של חודש אחד שהסתיים באופן חד צדדי חודש אחד לפני המועד בהסכם. עוגמת נפש והוצאות משפט בסך 3,500 ₪.

הנתבע מכחיש בכתב ההגנה את טענות התובע.

במסגרת הדיון שהתקיים במעמד הצדדים, חזר בו מהתובע מהטענה שהנתבע עזב את המושכר באופן חד צדדי ואישר שמועד העזיבה הודע לו על ידי הנתבע והוא ביקש ממנו להשאיר את המושכר ראוי להשכרה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את עדויות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.