ת"ק 30066-02-15 סגמן נ' טמרס נופש בע"מ

1.מונית נהוגה בידי מר זאב סגמן, בעלה של התובעת, הוחנתה בחניון של מלון בתל אביב-יפו, סמוך לכֶּבֶשׁ (רמפה) לפריקת-ציוד. עגלת-מגבות, שניצבה על הכבש, נפלה על המונית והזיקה לתא-המטען. הנתבעת היא מפעילת המלון. סכום התביעה הועמד על 12,587 ש"ח והוא צירופם זה לזה של נזקי התובעת בגין תיקון, שכר-טרחה של שמאי ובטלה מעבודה. התובעת תמכה את תביעתה בחוות-דעתו של שמאי ובחשבון שכר-טרחתו, וכן בחשבונית בדבר תיקון בפועל.

2.במכתב מיום 12.5.2015 דחתה הנתבעת את עמדת התובעת וטענה כי לא לה – לנתבעת – האחריות לנזק. בזה נדרשת לשאת חברת-הקבלן "סופר קלין בע"מ" – מעסיקתו של העובד שהיה אחראי לנפילת העגלה. אלא, שבדיון לפנַי הודה נציג הנתבעת כי אותו עובד היה, בעת האירוע, באחריותה ובשליטתה המלאה של הנתבעת. עוד הודה הנציג כי לנתבעת אחריות לנזק שנגרם. עם זאת, לעמדתו, לתובעת אשם-תורם לנזק ובשיעור של לא פחות ממאה אחוזים, הואיל והנהג, ברשלנותו ושלא כמנהגו של אדם סביר, החנה את המונית סמוך מדי אל הכבש. אילו חנה רחוק יותר, כמקובל, לא הייתה העגלה, בנפילתה, פוגעת בכלי-הרכב. בהגינותו הוא ציין, עם זאת, לשאלתו של בית-המשפט, כי בחניון לא הוצב כל שלט, המזהיר מפני חניה בקרבת הכבש.

3.אין בידי לקבל טענה לאשם-תורם מצד התובעת או מצד בעלה. כאמור, המלון לא מצא מקום להזהיר מפני חנייתו של כלי-רכב בקרבת הכבש, וממילא לא הוכיחה הנתבעת כי חנייה במקום שבו חנה מר סגמן לשם פריקת המגבות, יש בה משום רשלנות. הדעת נותנת כי אדם, שמגיע לפרוק ציוד אל הכבש מכלי-רכב, יעמוד סמוך מאד אליו כדי לאפשר פריקה נוחה. ממילא לא הוצבה העגלה אלא על הכבש, במטרה לקלוט שם, ולא במקום אחר, את הציוד. בכך די להכרה בעילתה של התביעה.

4.עם זאת, סבורני כי התובעת לא עמדה בחובתה הממשית להקטין את הנזק, ובכך קושי בתביעה. מר סגמן הסביר כי בני-הזוג בחרו שלא להפעיל את הכיסוי הביטוחי שלהם, כדי שלא לחוב בתשלום של דמי-השתתפות עצמית ובעלוּת ייקורו של ביטוח עתידי. לשאלתו של בית-המשפט אם, למצער, הם בדקו מול המבטח מהו ההפרש בין עלותו של כיסוי ביטוחי לבין הסכום שתבעו כאן, השיבו התובעת ובעלה בשלילה גמורה (פרוטוקול, בעמ' 3, ש' 28). ראיות בדבר שיעורן של ההשתתפות העצמית והנחה בגין העדר-תביעות – לא הוצגו. אמירה כללית ומאוחרת, שזכרה לא בא בכתב-התביעה והושמעה לראשונה באולם במענה לתהייתו של בית-המשפט, כי "הפרמיה אמורה לעלות ב-30% במשך 7 שנים שזה כבר 18,000 ש"ח" (עמ' 5, ש' 3-2), נותרה בעלמא ולא נתמכה בשום אסמכתה, על אף שלתובעת ניתנה יותר מארכה אחת במהלכו של הדיון.

ברי כי התובעת יכׂלה להפעיל את חברת-הביטוח שלה, ולתבוע בתביעה זו רק את נזקיה בגין כך, ואין כל ספק כי הם נמוכים מן הסך שנתבע. בכך היא הייתה מקיימת את חובתה שבדין להקטין את הנזק וממילא לא הייתה ניזוקה בכיסה עם קבלתה של התביעה. בהעדר אסמכתה לגובה ההשתתפות העצמית ואובדן עתידי של הנחה בזכות העדר-תביעות אני קובע את שיעורו של הסכום הזה בדרך האומדן ומעמידו על 6,500 ש"ח.

5.התביעה מתקבלת אפוא בחלקה. בתוך 30 ימים מיום המצאתו של פסק-הדין לידיה (הפגרה במניין) תשלם הנתבעת לתובעת 6,500 ש"ח ועוד 500 ש"ח בגין הוצאות-המשפט. כל הסכומים כוללים מע"מ ואין להוסיפו. איחור בתשלום יישא הפרשי הצמדה ורבית מיום החיוב ועד למועד התשלום בפועל.

בתוך 15 ימים מיום ההמצאה (הפגרה אינה במנין) יכול כל אחד מהצדדים לפנות לבית-המשפט המחוזי בבקשה להרשות ערעור.

ניתן היום, י"ב אב תשע"ה, 28 יולי 2015, שלא במעמד הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: