שטיין ואח' נ' עיני ואח'

1.תביעה ותביעה שכנגד אלה עניינן נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 30.7.2017 ברח' סוקולוב בהוד-השרון. בתביעה העיקרית, התובעת טוענת לנזקים בסך כולל של 7,616 ₪, בגין עלות תיקונים (6,680 ₪) ושכר שמאי (936 ₪) – והנתבעים הם, לפי הסדר, נהג המשאית, בעלי המשאית (שהוא גם התובע שכנגד) ומבטחת המשאית; בתביעה שכנגד, התובע שכנגד טוען לנזקים בסך כולל של 6,445 ₪, בגין עלות תיקונים (4,200 ₪), שכר שמאי (845 ₪), ימי עמידה (600 ₪) והוצאות נלוות (800 ₪).

2.המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים. עם זאת, אין חולק בעובדות הבאות: המשאית חלפה מצד שמאל של הרכב, והמגע היה בין הפינה הימנית-אחורית במשאית (מהגלגל ואחורה) לבין הפינה השמאלית-קדמית של הרכב.

3. התובעת טוענת כי נסעה לאט בנתיבה, שכן רק מעט קודם יצאה מחניה, וכי המשאית עקפה אותה (לאחר שצפרה קודם), וכשחזרה המשאית לנתיבה, פגעה בה. התובעת מאשרת, כי לאחר התאונה התנצלה בפני נהג המשאית, והסבירה זאת בלחץ בו היתה נתונה, גם עקב מתקפה מילולית עליה בארוע תאונתי קודם.

4.עד ראיה, עובר אורח שצעד במדרכה ממול, אישש את עיקר עדותה, למעט זאת, שלא יכול היה לקבוע נחרצות, כי ראה את המשאית עוברת נתיב בשלב כלשהו. עם זאת, עמד על כך כי המשאית, כשראה אותה, היתה על הנתיב השמאלי, ואילו הרכב היה על הנתיב הימני, וכן אישר את דבר הצפירה, אשר לדבריו משכה מלכתחילה את תשומת לבו.

5.הנתבע 1 טוען, כי נסע כדרכו, בנתיב הימני, וכי התאונה ארעה ברגע בו יצאה התובעת בחוסר זהירות ממקום החניה, ופגעה במשאית אגב כך. הוא הכחיש בתוקף כי נסע בנתיב השמאלי (אם כי הסברו, שהתבסס על משאיות העומדות ברגיל וחוסמות את הנתיב הימני, דווקא אמור היה להוביל לכך שהמשאית תיסע בנתיב השמאלי).

6.הוצגו תמונות מהזירה, לרבות של שברי פלסטיק על הצד הימני של הנתיב הימני, אשר הנתבעים מבקשים להסיק מהם דבר מה לגבי מיקום רכב התובעת בעת הפגיעה, אולם נוכח היות הפגיעה ברכב התובעת לכל רוחב החזית, אין בכך כדי להעיד דבר.

7.אלמלי טען הנתבע 1 כי נסע בנתיב הימני – גרסה שאינה מתיישבת, כאמור, גם עם דבריו שלו, ועומדת בסתירה קוטבית עם עדות עד הראיה הנייטרלי – יכול והיה קשה יותר להכריע איזו מהגרסאות מסתברת יותר. עם זאת, משעה שכך טען, ודבק בטענתו, ומשעה שעדותו זו סותרת בעליל את זו של עד הראיה, כבר קשה לראות כיצד ניתן להעדיף אותה על פני גרסת התובעת. הוסף לכך את העולה מעדות התובעת ועד הראיה, בדבר הצפירה שקדמה במספר שניות לתאונה, וכבר לא ניתן כלל לקבל את גרסת הנתבע 1: אם אכן יצאה התובעת מחניה, לאחר שחלף על פניה כמעט בכל אורכו, לא היתה לו כל סיבה הגיונית לצפור לה, ומשתמע, כי התקרב אליה מאחור, כשהיא מעכבת את נסיעתו בשל תנועתה האיטית, וצפר לה קודם שיצא לעקיפתה.

8.אמנם יתכן, כי התובעת התחילה להאיץ ברגע הלא-נכון, והנתבע 1 לא אמד נכונה את מיקומה ברגע בו התחיל לחזור ימינה, ואז יכול והיה מקום לייחס גם לה אחריות חלקית להתרחשות התאונה – אלא שתסריט זה נשען בהכרח על גרסה הפוכה מגרסת הנתבע 1, ולכן ממילא לא ניתן לקבל אותה לטובתו.

9.לאור כל האמור, אני מעדיף את גרסת התובעת על פני זו של הנתבע 1, ומשכך, אין מנוס אלא לקבוע כי הנתבע 1 אחראי לתאונה. לפיכך, דין התביעה העיקרית להתקבל, ודין התביעה שכנגד להידחות.