קדוש נ' אדיב ואח'

לפני תביעה בסך 4,940 ₪,שעניינה תאונת דרכים שאירעה ביום 05.03.2018 בגין רכב בבעלות התובעת (מ. ר. **-***-**) (להלן: "רכב התובעת"), לבין משאית בבעלות הנתבע 1 (מ. ר. **-***-**; להלן: המבוטחת אצל נתבעת מס' 2 (להלן :"המשאית").

עיקר טענות הצדדים

בכתב תביעתה טענה התובעת, כי המשאית השתלבה בכביש מצד שמאל לצד ימין באופן איטי. משום נסיעה איטית זו, ולאחר שבחנה כי אין רכבים המגיעים מהכיוון הנגדי, עקפה התובעת את המשאית. לקראת סיום העקיפה, כאשר המשאית פנתה שמאלה לכיוון בניין בשלבי בניה, "תלשה" המשאית את המגן האחורי של רכב התובעת, שכן נהג המשאית הניח, כי בשלב זה סיימה התובעת את העקיפה.

התובעת פנתה לנתבעת 2, מבטחת המשאית, וזו דחתה את דרישתה לתשלום פיצויים בגין הפגיעות ברכב התובעת, משום שטענה להעדר אשם בהתרחשות האירוע מצד נהג המשאית, מר ישראל יצחק (מכתב מיום 29.4.2018 צורף לכתב התביעה; להלן: "נהג המשאית"). משכך, הוגשה תביעה זו.

בכתב הגנתה חזרה הנתבעת 2 על עמדתה במכתב דחייתה מיום 29.4.2018. עוד הוסיפה, כי לקראת סיום העקיפה, הבחינה ככל הנראה התובעת ברכב המתקרב מכיוון הנסיעה הנגדי (מדובר על כביש בעל שני נתיבי נסיעה, כאשר כל נתיב לכיוון הנגדי), מיהרה לסיים את הנסיעה, ומשכך גרמה לפגיעה במשאית. עוד צוין, כי המגן האחורי ברכב התובעת היה רופף עוד לפני כן, ומשכך "נתפס" במשאית.

דיון והכרעה

השאלה הטעונה הכרעה בענייננו היא מי מבין הנהגים אחראי לקרות התאונה.