ת"ק 26210-05-14 בדוסי נ' עיריית חדרה

התובענה שלפניי הוגשה ע"י התובע אשר שני דוחות חניה הוצאו כנגדו מטעם עיריית חדרה, בשנים 1997 ו- 2000 בהתאמה.

לטענת התובע, יש לחייב את הנתבעת לשלם לידיו פיצוי בסך של 6,000 ₪ בגין הטרדה בהטלת עיקולים ו/או איומים בהטלת עיקול בביתו, והכל בגין אותם דוחות, אשר לטענתו התיישנו.

ראוי להקדים ולציין כי תחילה העלה התובע את טענותיו לפני ביהמ"ש לעניינים מקומיים, שם ביקש לבטל את הקנסות בטענה שאלו התיישנו טרם קיבל הודעה על ביצוען, וביהמ"ש דחה את תביעתו ביחס לשני הדוחות נשוא התובענה שלפניי, וקבע כי לתובע נמסרה הודעה בדבר חובת התשלום בתוך שנה מיום ביצוע העבירות, ועל כן הפך החוב לחלוט.

לשיטת התובע, לא קיבל כל הודעה לתשלום מאז הפך החוב לחלוט כקביעת ביהמ"ש לעניינים מקומיים, ועל כן יש לקבוע כי העונש התיישן.

סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] קובע כי עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסה"ד נעשה לחלוט או מיום ההפסקה עברו 3 שנים.

הנתבעת טוענת כי לא הפסיקה בביצוע העונש החלוט למשך תקופה העולה על 3 שנים, מאז הפך לחלוט ועד ימינו אנו.

להוכחת טענותיה צירפה הנתבעת רישומים בדבר הסטוריית הפעולות ביחס לכל אחד מהדוחות, וניכר מרישומים אלו כי אכן לא פסקו הליכי הגביה במשך תקופה העולה על 3 שנים.

עוד טענה הנתבעת וצירפה אסמכתאות להוכחת טענתה, כי חלק מההתראות נשלחו בדואר רשום בצירוף אישור מסירה, חלקם בדואר רשום וחלקם בדואר רגיל, והכל על אף העובדה שאין היא מחויבת במשלוח הודעות בדואר רשום דווקא.

סעיף 229א לחסד"פ קובע כי בעבירת קנס שהופקה ע"י מפקח שהוא עובד רשות מקומית, ישולם הקנס לקופת הרשות המקומית.

בהתאמה חלות על הליך הגביה הוראות פקודת המיסים (גביה) (ראה: ע"פ 3482/99, פסי נ' מ"י, פ"ד נג (5), 715 בעמ' 718, פורסם בנבו).