ת"ק 26111-06-14 חורב נ' וקחי

התובעת השכירה דירה לנתבעת. חוזה השכירות הסתיים בראשית חודש אפריל 2013.

משתמה תקופה השכירות על פי החוזה, המשיכה הנתבעת לגור בדירה בהסכמה בעל פה שנערכה בינה לבין התובעת, ואולם ישנה מחלוקת באשר לתקופה שעליה הוסכם שהנתבעת תוסיף לגור בדירה; התובעת טוענת, כי הנתבעת חתמה על חוזה שכירות נוסף למשך חמישה חודשים, עד חודש ספטמבר 2013 (נספח ג/1), שלאחריו הייתה הסכמה בעל פה בין השתיים להאריך את משך החוזה עד לראשית חודש ספטמבר 2014, בעוד שהנתבעת טוענת, כי לא חתמה על כל חוזה נוסף וכי למרות שניסתה אינספור פעמים להיפגש עם התובעת כדי ליישב מחלוקות בנוגע לחוזה המוצע, התובעת לא מצאה זמן לכך, פגישה כאמור לא נערכה ולא נחתם חוזה.

אין חולק, כי הנתבעת עזבה את הדירה ביום 1.4.13, וכי דייר חדש נכנס לדירה כעבור 22 ימים שבהם הדירה לא הייתה מושכרת, ובגינם תובעת התובעת דמי שכירות בסך 3,000 ש"ח.

בנוסף תובעת התובעת גם תשלום עבור צביעת הדירה. על פי הנטען, הנתבעת אמנם צבעה את הדירה עם עזיבתה כפי שהתחייבה בחוזה ואולם מדובר בצביעה רשלנית, שבגינה נאלצה התובעת להזמין צבע מטעמה שלו שילמה 3,500 ₪.

דיון

נפתח בנושא תביעת שכר הדירה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי במועד שבו הודיעה הנתבעת על עזיבת הדירה ובחודשים שקדמו לכך, לא היה חוזה כתוב בין הצדדים ולא הוארך החוזה הקודם באמצעות חתימה על חוזה חדש.

סעיף 38 לחוזה שנחתם בעבר בין הצדדים קבע:

"כל שינוי בתנאי הסכם זה יהיה תקף רק אם נערך בכתב ונחתם על ידי שני הצדדים".

בענייננו הצדדים לא חתמו על הסכם חדש ולכן לא ניתן לקבל את טענת התובעת, כי הייתה הסכמה בעל פה להאריך את החוזה עד ליום 1.9.14. הסכמה שכזו חותרת תחת החוזה.