טפה נ' מסארוה ואח'

לפניי תביעת נזקי רכוש לרכב.

לטענת התובע, הוא נהג בנתיב הימני בדרך איילון, ולפתע חש חבטה מאחור. רכבו נהדף בעצמה קדימה, ולאחר מכן בעקבות לחיצה חזקה על הבלם, רכבו ביצע שלושה סיבובים, תוך כדי חבטה בקיר בטון המפריד בין הנתיבים. לרכב נגרם אבדן כללי.

לטענת הנתבעים, רכב הנתבעים, המשאית, ביקש להשתלב בנתיבי איילון, והחל יורד מהמחלף לכביש שכלל ארבעה נתיבים (שלושה נתיבי נסיעה ונתיב השתלבות אחד). לאחר שעבר לנתיב נסיעה ישר, לרכב התובע אצה הדרך והוא האיץ וניסה למקם עצמו לפני רכב הנתבעים. התמרון לא צלח ולפיכך רכב התובע גרם לתאונה.

בדיון לפניי העידו התובע ואשתו ששהתה עמו בעת התאונה, והנתבע 1 ובנו ששהה עמו אף הוא בעת התאונה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים לפניי ועיינתי במוצגים שהוגשו לי, מצאתי כי דין התביעה להתקבל. שיקוליי המרכזיים במסקנה זו הינם כדלקמן:

1. קיים פער משמעותי בין גרסת הנתבעים בכתב ההגנה, כפי שהובאה לעיל, לבין טענתם בדיון לפניי. בדיון לפניי נטען לראשונה כי כלל לא היה מגע בין הרכבים. כמו כן, נטען כי נהג הנתבעים הבחין ברכב התובעים מימינו, בעת שנתיב רכב התובעים עומד להסתיים, ובשלב זה בלם נהג הנתבעים כדי לאפשר לרכב התובעים להשתלב, ובעקבות זאת רכב התובע שכבר היה בזווית בלם אף הוא והסתובב מספר פעמים כתוצאה מכך. כלומר, בניגוד לגרסה בכתב ההגנה שלפיה התובע האיץ כביכול את רכבו, וביצע תמרון שלא צלח, נטען לפניי לראשונה כי רכב התובע בלם בעקבות בלימה של נהג הנתבעים.

2. דו"ח השמאי מעיד על פגיעה בשני מוקדי נזק. דבר זה מתיישב עם טענת התובע שלפיה חש בחבטה מאחור, ולאחר מכן בעקבות סיבוב הרכב נגרם נזק למוקד נוסף.

3. הנתבעים טענו כי לא נגרם כל נזק לרכבם, מאחר שלא היה כביכול מגע בין הרכבים, אולם לא הובאו תמונות הרכב לאחר התאונה. דבר זה מכרסם במשקל טענתם להיעדר פגיעה.

4. עדות התובע ואשתו, לגבי קיומה של פגיעה חזקה שגרמה להדיפת רכבם לפנים, היתה עקבית ומהימנה בעיניי, בהתרשמות בלתי אמצעית מעדותם.