גנדי נ' גרה ואח'

לפניי תביעה לתשלום סך של 4,611 ש"ח בגין נזקים, לכאורה, שנגרמו לתובעת בעטיה של תאונת דרכים שארעה ביום 16.7.14 בין רכב שבבעלותה מ.ר 89-635-63 לבין משאית מ.ר 66-327-22 שננהגה על ידי הנתבע 1 ומבוטחת על ידי הנתבעת 2.

על פי גרסת התובעת, בעודה עומדת בצומת מרומזר ממתינה שיתחלף האור מאדום לירוק על מנת שתוכל להמשיך בנסיעתה ישר, עמד בצומת משמאלה רכב הנתבעים, אף הוא המתין שיתחלף האור ברמזור לצורך פניה שמאלה, ואז כאשר התחלף אור הרמזור בשני המסלולים, לאחר שהחל הנתבע 1 לבצע פנייה שמאלה, פגע ברכבה בצד השמאלי.

התובעת עותרת בתביעה זו לתשלום סך של 1,200 ש"ח בגין השתתפות עצמית, סך של 482 ש"ח הפסד הנחת העדר תביעות, סך של 1,446 ש"ח בגין אובדן ימי עבודה, ירידת ערך ע"ס 483 ש"ח וכן פיצוי בגין עוגמת נפש ע"ס 1,000 ש"ח.

על פי גרסת הנתבעים, התאונה ארעה באשמת התובעת, לאחר שזו הופיעה לפתע מימינו בשעת חציית הצומת, זאת בשל מהירות נסיעתה ואי שמירת מרחק.

ביום 18.11.15 הופיעו לפניי הצדדים ולאחר ששמעתי את עדויותיהם ועיינתי בראיותיהם, הגעתי למסקנה כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה.

כלל בהליך אזרחי, כי "המוציא מחברו עליו הראיה", כלומר התובע נושא בנטל הראיה להוכיח את כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו, עליו להוכיח כי גרסתו סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד.

במקרה שלפניי, לאחר שבחנתי היטב את גרסאות הצדדים ביחס לנסיבות התרחשות התאונה ולאחר שעיינתי בראיות שהוגשו מטעמם, מצאתי כי גרסת הנתבעים עדיפה יותר על פני גרסת התובעת ומתקבלת על הדעת, זאת בעיקר לאור מוקד הנזק ברכב התובעת, כפי שזה בא לידי ביטוי בחוות הדעת המקצועית שצורפה והתמונות של הרכב (סומן נ/1).

אם כן, כפי שעולה מהראיות שהוגשו (נ/1) , רכב התובעת נפגע בחלקו השמאלי אחורי, אולם המכה ברכב התובעת אינה מכת מעיכה אלא מכת תלישה אחורה דבר אשר מתיישב עם גרסת הנתבעים. בנסיבות הללו מתבקשת המסקנה, כי רכב התובעת הוא זה אשר התנגש ברכב הנתבעים ולא להיפך.

מסקנה זו ביחס לנסיבות התרחשות התאונה עולה גם מהשרטוט שהגישו הנתבעים במהלך הדיון (סומן נ/2).