ת"ק 2448-09-14 אשכנזי ואח' נ' בר

לפניי תביעה לתשלום סך של 12,450 ש"ח שעילתה הפרה נטענת של הסכם שכירות שנכרת בין התובעים לבין הנתבעת.

1. ביום 21.7.2014 התקשרו התובעים והנתבעת בהסכם שלפיו שכרו ממנה דירה בת 3 חדרים בחולון למשך שנה, החל מיום 1.8.2014. התובעים הפקידו בידי בנה של הנתבעת 12 שיקים על סך של 3,450 ש"ח כל אחד לתשלום דמי השכירות, ושיק לביטחון על סך של 10,000 ש"ח. סעיף 8(א) להסכם קובע: "אם יפנה השוכר את הדירה לפני תום התקופה הקצובה יהא חייב לשלם את דמי השכירות עד סוף התקופה הקצובה ולא יהיה זכאי לקבל מהמשכיר כל סכום מתוך דמי השכירות המוסכמים לעיל עד סוף התקופה הקצובה". סעיף 8(ב) להסכם קובע: "למרות האמור לעיל כל אחד מהצדדים יהא רשאי להביא הסכם זה לכלל סיום ובלבד שימסור הודעה מוקדמת מראש ובכתב לצד השני .. יום מראש". אין מחלוקת כי בנה של הנתבעת הוריד את הסכם השכירות מהאינטרנט; וכי הצדדים לא נתנו דעתם לנוסח ולמשמעות של סעיף 8(ב) להסכם לפני שחתמו עליו.

    

2. התובעים תכננו לעבור לדירה ביום 8.8.2014 והזמינו לשם כך הובלה. קודם למעבר הם רכשו ארון בעד 3,000 ש"ח; וכן דאגו לתקן ליקויים שונים שהותירה הדיירת הקודמת ובהם שקעי חשמל שנותקו מהקיר, חיבור למכונת הכביסה; וכן דאגו לריסוס. תוך כדי ההכנות למעבר, גילו התובעים כי הדיירת הקודמת הותירה חובות לספקית הגז ולחברת החשמל, וכפועל יוצא נותק זרם הגז לדירה. התובעים פנו טלפונית לנתבעת בנושא, אך זו גילתה חוסר סבלנות והפנתה אותם לבנה. הבן – ששהה אותה עת בחופשה – לא שב לתובעים טלפונית ואף לא השיב למסרונים ששלחו אליו. משלא קיבלו מענה לקושי הנוגע לגז, ולאחר שנועצו בעורך דין, החליטו התובעים להודיע לנתבעת על סיום ההסכם לפי זכותם שבסעיף 8(ב). התובעים פנו אל הנתבעת (ביום 7.8.2015) והודיעו לה על כך טלפונית; הנתבעת השיבה להם, לדבריהם, בלשון מתלהמת ומשתלחת, וניתקה את השיחה. רבע שעה לאחר מכן התקשר בנה של הנתבעת לתובעים, אלא שבשעה זו הם כבר גמרו בדעתם לבטל את ההסכם עקב היחס המשפיל שספגו. התובעים פנו לעורך דין, אשר כתב מכתב לנתבעת בניסיון להגיע להסדר שייתר התדיינות משפטית, אך לשווא. הנתבעת גבתה שיק אחד על חשבון דמי השכירות, והפקידה שיק נוסף. בעצת עורך הדין, ביטלו התובעים את השיקים הנותרים, והשיק השני שהוצג לפירעון לא כובד על ידי הבנק.

    

3. מכאן התביעה דנן שבה עותרים התובעים לחייב את הנתבעת להשיב להם את יתר השיקים שמסרו; סך של 3,450 ש"ח שנגבו כדמי שכירות בגין החודש הראשון אף שהתובעים לא התגוררו בדירה; וכן לקבל חזרה את הוצאותיהם בגין שכר טרחה ששילמו לעורך הדין (בסך של 1,000 ש"ח), אגרת משפט, הסכום ששילמו עבור הארון שלא הושב להם (3,000 ש"ח), ופיצוי בגין עגמת נפש.

    

4. הנתבעת לא הגישה כתב הגנה, אך התייצבה לדיון ושמעתי את טענותיה לגוף העניין. היא טענה כי התובעים הפרו את הסכם השכירות והסבו לה נזקים קשים: היא לא הצליחה להשכיר את הדירה משך שלושה חודשים. בנה של הנתבעת – מר טומי בר – העיד כי לא נתן דעתו ללשון סעיף 8(ב) לחוזה, אך "ברור שהכוונה היא לא יום מראש. זו טעות סופר. הרי זה לא הגיוני יום אחד. בנורמלי אומרים 3 חודשים מראש".

    

5. במהלך הדיון ניסיתי להביא את הצדדים להסכמה על סילוק סופי ומוחלט של טענותיהם זה נגד זה, או לחלופין על מחיקת התביעה תוך שמירה על הטענות, אך הנתבעת סירבה לכך בתוקף וציינה כי ברצונה להוציא את השיקים לפועל ולתבוע מהתובעים פיצוי על הנזק שגרמו לה. במצב דברים זה לא נותר אלא ליתן פסק דין לגוף העניין. כך אני עושה.