קדאח נ' מועצה מקומית מג'ד אל-כרום

בפני בקשת המבקשת לסילוק על הסף של התביעה, בשל חוסר סמכות עניינית על פי סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו- 1976, (להלן – החוק).

1. לטענת המבקשת, עילת התביעה היא שומת ארנונה שלא בהתאם לגודל שטח הנכס.

לטענת המבקשת מדובר על נכס בשטח של 85 מ"ר בעוד לטענת המשיבה מדובר בשטח של 26 מ"ר בלבד.

לטענתה על פי החוק, בהשגה על גובה הארנונה, הדרך לפעול אינה דרך תביעה לבית משפט, אלא מסלול ייחודי של השגה וערר. לטענת המבקשת, המשיבה אינה יכולה לעקוף את המסלול הסטטוטורי, ולפנות לבית המשפט.

2. המשיבה בתגובתה לא התייחסה לעניין הסמכות העניינית, אלא חזרה על טענתה שמדובר בשטח של 26 מ"ר בלבד, המשמש כמספרה, ולא סלון לכלות, כפי שטענה המבקשת.

3. אקדים ואומר כי דין הבקשה להתקבל.

4. סעיף 3(א) לחוק קובע כדלהלן:

"מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1)הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2)נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3)הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;"

בית המשפט העליון, במספר פסקי דין קבע כי כאשר עילת ההשגה על פי סעיף 3(א), היא עובדתית, במובחן מעילה משפטית, יש למצות תחילה את ההליך באמצעות הגשת ההשגה למנהל הארנונה. לאחר מכן יש אפשרות להגיש ערר, ורק לאחר מכן ניתן להגיש ערעור מנהלי. האפשרות שלא לפעול על פי המסלול הסטטוטורי היא רק במקרים חריגים בהם התעוררו שאלות משפטיות עקרוניות. ההלכה בענין זה נקבעה עע"מ 6685/15, עיריית ת"א-יפו נ' אספיאדה בע"מ ואח' (פסק הדין מיום 30/5/16).