עירון נ' אלמקיאס

בפני תביעה שעניינה נזק שנגרם לרכבו של התובע, לטענתו ע"י רכבו של הנתבע.

ואלה עובדות המקרה הנצרכות לעניין הכרעה בתובענה:

אין מחלוקת כי לא התובע ולא הנתבע היו נוכחים בעת שנגרם נזק לרכבו של התובע.

לטענתו החנה את רכבו בחניון המהיר שבכביש מס' 1 וכשחזר לרכבו מצא עליו פתק בזו הלשון : "שלום. ראיתי את הרכב נכנס בך מצד ימין קדימה, ולא השאירה פרטים. מספר הרכב הוא: 65-985-75."

התובע, לאחר שחקר ובדק, הצליח לאתר את הנתבע ופנה אליו בדרישה לפצותו בגין נזקיו.

הנתבע טען במהלך הדיון כי אינו מי שמשתמש ברכב באופן שוטף. אמנם הרכב נהוג ע"י אשתו בד"כ, ובדרך קבע משתמש בשרותי החניה בחניון המהיר, אולם לא ידוע לה על כל תאונה או פגיעה שגרמה לרכב כלשהו בחניון. כן טען הנתבע כי אין ברכב פגיעה התואמת את טענת התובע. במאמר מוסגר יוער כי הנתבע לא הגיש כתב הגנה טרם הדיון בטענה כי קיבל העתק מכתב התביעה רק לפני שבועיים וחצי.

הנתבע גם הכחיש קבלת הודעה מוקדמת מן התובע ביחס לנזק, הגם שחתימתו מתנוססת ע"ג אישור המסירה הרלוונטי.

דיון והכרעה:

כלל נקוט במשפט האזרחי, כי "המוציא מחברו – עליו הראיה", כלומר: על התובע להוכיח את תביעתו באמצעות ראיה ממשית, כדי שיוכל לקבל סעד בבית המשפט.

בענייננו, כאשר הובאו לפני גרסאות סותרות, המכחישות זו את זו, בלא שהובאה כל ראיה חיצונית נוספת שיש בה כדי לתמוך ולחזק את גרסת התובע, ומבלי שהתובע הצליח לטעת ספק בגרסת הנתבע, המשמעות היא שהתובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכיח את תביעתו.

השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות והאם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.